שפשפתי את עיני במבוכה כשקראתי את דברי השבח של הלית ישורון על שירי יעקב ביטון, המופיעים על גב ספרו הראשון. האם יתכן שהיא כותבת על ביטון שהוא "משורר טבעי, שהחיים – ולא השירה – הצמיחו," וששירתו היא "שירה לא מלוטשת שעוצמתה בבלי דעת"? האם מדמה ישורון את ביטון למין משורר-פרא בנוסח החלילן הכפרי מן המסורת החסידית, שלא ידע קרוא וכתוב, ובכל זאת נגינתו שיצאה מן הלב פתחה שערי שמיים?
חשוב להבהיר שטענותיה של ישורון הן שגויות מן היסוד. את שירתו של ביטון מאפיינים בראש וראשונה שכלול ספרותי ותודעה עצמית חריפה. הוא יודע היטב מה הוא אומר, מה משקלם של כל דימוי או טענה בשיריו, ומה הקשרם האידיאי והרגשי. רק בזכות השכלול הספרותי הזה זוכה כשרונו הפיוטי, כלומר יכולתו להפיק מלים חזקות, לתהודה רבה כל כך. קראו למשל את השיר המצורף לרשימה, ועקבו אחרי המעברים המפתיעים אך המדודים להפליא בין צמדי-שורותיו: מתודעה עצמית נטולת ראי לעיוורונו של הגוף שזכוכית מתנפצת חורטת בו מלים, משם ליער של ביאליק ולבריכתו שהתנפצה והותירה אחריה סבך של שיחים נמוכים המעניק לו נפח וחיים, ובחזרה לראי המסתורי של הגוף ונוזליו "המיותרים". מה כאן "טבעי", "לא מלוטש" או נכתב "בבלי דעת"?
ברור שכוונותיה של ישורון היו טובות, וברור שהיא כיוונה בבלי דעת אל מוקד העניין בשירתו של ביטון, שאפשר לתאר אותה כמפגש לא מובן מאליו בין שתי מסורות: מסורת השירה הישראלית-מזרחית, שבעשר השנים האחרונות זינקה אל חזית השירה העברית, ומסורת שירת החולשה, הביזוי העצמי והזעם חסר-האונים. לפני שעוסקים במפגש בין המסורות כדאי להבחין ביניהן: האחת נובעת מהתנגשות בין התודעה ההסטורית של השירה העברית החדשה, שהיא אשכנזית במובהק ויסודותיה הם השואה והציונות, לבין ישראלים רבים שאינם מוצאים בה את מקומם הביוגרפי, ועל כן מוטלת עליהם המשימה לעצב על גבולותיה תודעה הסטורית חליפית. המסורת השנייה מקורה בהקשרים מגוונים מאוד, ועם זאת אפשר לומר עליה שהיא נולדה בין השאר מתוך התפוררותן של האידיאולוגיות המהפכניות במהלך המאה העשרים – מביטוי של תקווה פוליטית גדולה לביטוי של יאוש מר, דתי באופיו, המקדש את הקורבן והמנודה באשר הוא.
על התפר שבין שתי המסורות הללו ניצבת שירתו של ביטון. המוקד הוא אהבתו הגדולה לסבתו, המכונה בספר "אינה דדה" – "האם הגדולה" במרוקאית. סבתות הן לעתים קרובות התגלמות המסורת: מוגנות מהאדיפליות המסבכת את היחסים בין צאצא להוריו, הן נוטות לייצג את שלשלת הדורות, כלומר את החיבור בין ביוגרפיה פרטית ותודעה הסטורית, שבלעדיו אין שירה. אבל סבתא שהיא "אם גדולה" עלולה להתגלות גם כניגודה של הנהייה למסורת, שכן מצד אחד היא המקור והראשית לכל, התהום הקדמונית ונטולת ההסטוריה שממנה נברא העולם, ומצד שני היא אם מובהקת – מושא של רגשות ראשוניים ואלימים מאוד. ואכן, אחד הדברים המפליאים ביותר ב"אינה דדה" היא שלגיבורה שלו אין בעצם פנים, אין דיבור מפורש, אין סיפור חיים, רק סיפור של גסיסה ומוות. המורשת שלה היא תהומית. היא רחם גדול שהכל מתחיל בו והכל מאיים להתפורר עם מותו, רחם מגונן אך גם מסרס וממית.
הראשוניות הזאת מייצגת בין השאר את הקרע של העקירה לישראל, ואת הצורך להיברא-מחדש בהקשר תרבותי זר ומשפיל. במקום נהייה אחר תודעה תרבותית חליפית (ערבית-יהודית, למשל) עולה אצל ביטון תודעה הרבה יותר ממוקדת וכואבת של הקרע הציוני וחווית הבראשית המתעתעת הכרוכה בו. אלא שהתודעה הזאת היא גם רעועה מאוד, שכן את המשימה לברוא את העולם אי אפשר להטיל על שום אם או אב, גדולים ככל שיהיו. לכן הסיפור המרכזי בספר הוא סיפור גסיסתה ומותה של האם הגדולה: מוקד האהבה הופך למוקד של סיוט, מקור החיים מתרסק אל הגופני, המיותר והמבוזה, והכל שוקע אל חוסר-אונים, זעם ויתמות.
זה המקור לרלבנטיות ולמורכבות הגדולה של שירת ביטון, אבל זו גם הסיבה לכך שאנשי ספרות ממסדיים כהלית ישורון מתרפקים עליה ובה בעת נוטים להתנשא עליה: נדמה להם שהמזרחיות שלו אינה חותרת להציג אלטרנטיבה לתודעה האשכנזית, אלא נספגת בין סדקיה כמו שסבך השיחים הנמוכים מרפד את עציו הנישאים של היער. אין לי ספק שכשרונו הגדול של ביטון יגן עליו בעתיד מן ההתרפקות הזאת וסכנותיה.
יעקב ביטון, אִינָה דָדָה, כתר
- ראיון שערכה דליה קרפל עם המשורר ב'הארץ'.
- רשימה של מיטל ניסים בכתב העת המקוון שחרזדה.
- רשימה של דרור בורשטיין ב'הארץ'.
- רשימה של אריאל לוינסון, בבלוג של אלמוג בהר.
- תמר משמר על הספר.
- רשימה של אילן ברקוביץ ב'הארץ'.
- מתי שמואלוף על הספר.
2 תגובות