רמי סערי, מבוא לבלשנות מינית

"מבוא לבלשנות מינית", ספרו השמיני של רמי סערי, הוא ספר מצויין שזכה לשם מוצלח במיוחד. בעיני זה ספרו הטוב ביותר, וכדי להבין למה כדאי לחשוב על שני היסודות שמרכיבים את שמו, בלשנות ומיניות, ועל הקשר ביניהן.

ונתחיל בבלשנות. סערי הוא לא רק בלשן במובן הטכני, כלומר דוקטור לבלשנות, אלא אוהב שפות בכל מאודו, המרבה לתרגם מהן לעברית. מגוון השפות שמהן כבר הספיק לתרגם גדול להפליא – יוונית, פינית, הונגרית, אסטונית, אלבנית, ספרדית, פורטוגלית, קטאלאנית, טורקית – ואלה רק מקצת השפות שהוא יודע. את הדוקטורט הוא הקדיש למלטזית, שפת האי מלטה, ובספרו החדש מוזכרות לא מעט שפות נוספות, כצ'צנית ורוסית, רומנית ובולגרית, טורקמנית ואמהרית.

הריבוי הלשוני שמייחד את סערי הוא מסחרר, ומעניק לשירתו את הטעם המיוחד שלה, האקזוטי, הקוסמופוליטי כל כך. המילה "קוסמופוליטי" חשובה משום שבתולדות השירה הישראלית יש לא מעט משוררים שניסו להתהדר בקוסמופוליטית מזוייפת, כזאת שמתבססת על ידיעת שתיים וחצי שפות אירופאיות ועל הרצון להדגיש את עליונותו התרבותית של הקוסמופוליט על עמיתיו "המקומיים". הקוסמופוליטיות של סערי שונה לחלוטין, והיא דומה יותר לכוח טבע, לסגולה או חולשה גורלית, מאשר למהלך פוליטי. יש בה משהו פראי, בלתי צפוי, שעשוי מכמיהה בלתי נדלית, ומניב תנועת נדודים תזזיתית שמכסה את הגלובוס כולו ברשת מסועפת של חוויות סבוכות ומופנמות.

וכאן בדיוק נכנסת המיניות לתמונה. אצל סערי זו מיניות הומוסקסואלית, אבל הבט לא פחות חשוב שלה הוא נטייתה לחבר כמיהה עם זרות. השירים היפים ביותר בספר מוקדשים לתיאורים חיים, קונקרטיים, מכמירי לב, של מפגשים מיניים שעשויים ממידות שוות של תשוקה ובדידות, ויש בהם תמיד יסוד לשוני, כלומר חצי-מפונטז. העיקרון ברוב השירים זהה: שני זרים – "זרים" במובן הבסיסי ביותר: בני תרבויות זרות, דוברי שפות שונות – נפגשים, ומשהו מתהווה במרחב שנפתח ונסגר ביניהם: לפעמים כמעט לא כלום (כמו בשיר הנפלא "תמונה סלובנית", שבו הנפגשים אפילו לא מחליפים מבט) ולפעמים הרבה מאוד – אבל המפגש, טעון ככל שיהיה, נותר תמיד תלוי על סף האין, בשולי הזמן והעולם, במין מציאות מקבילה, לא לגמרי שייכת, כמו שפה שנותרת זרה גם אחרי שנלמדה והפכה למוכרת, ואפילו תורגם ממנה משהו לעברית.

יש הבדל דרמטי בין "מבוא לבלשנות מינית" לספריו של סערי שראו אור בעשור הקודם. גם בהם בלטה מאוד חווית הזרות, אבל במקום שתתורגם למיניות, כלומר לכמיהה, היא תורגמה לרתיעה והתרסה. ספרו מ2005, "השוגון החמישי", הוקדש לסדרת פרודיות על שירה ישראלית עכשווית, שהיתה בהן רגישות לשונית אבל גם מין ריקנות, כאילו סערי רוצה מאוד להבקיע לליבה של השירה הישראלית אבל לא יודע איך. בספרו מ2008, "טבעות השנים", בלטו בעיקר שירים כועסים שעסקו בכשלונו של המשורר לזכות במשרה באוניברסיטה העברית, ובעקבות כך גם בהתנפצות תקוותו לחדול מנדודיו ולנסות לשוב ולהשתקע בישראל.

כל זה נרגע בספר החדש. הישראליות, שהתבלטה בספריו הקודמים של סערי כמושא מטריד של רגשות סותרים, נדחקה לשוליים, והאכזבה לא נעלמה אבל התמוססה אל תוך השלמה ואפילו התמסרות – התמסרותו של המשורר לגורלו כנודד, כזר, כאזרח העולם. ומתברר שלפעמים דווקא הוויתור על המאמץ לכתוב שירה "שייכת" או "רלבנטית" מוליד שירה נחוצה ומשמעותית, כי התוצאה היא ספר מרתק, מסתורי, יוצא דופן ביופיו, ומי יודע, אולי בניגוד לנבואה המנוסחת בשיר שחותם אותו, נזכה בקרוב לקרוא גם את ספר ההמשך, "בלשנות מינית למתקדמים".

רמי סערי, מבוא לבלשנות מינית, כרמל

• שירים של רמי סערי באתר של נילי דגן.