ספרו החדש של המשורר רפי וייכרט, הידוע גם כמתרגמה של שירת שימבורסקה לעברית וכעורך הראשי של הוצאת קשב לשירה, בולט מייד בשל צורתם המיוחדת של השירים הכלולים בו. כל השירים הם "סונטות מילה": סונטות – כי יש בהן ארבע-עשרה שורות, ומילה – כי כל שורה מורכבת ממילה אחת בלבד. וייכרט מכנה את השירים האלה "רזים", להבדילם משירים רגילים, כלומר "שמנים", ואולי גם כדי לרמוז שיש סודות ("רזין דרזין") העשויים להתגלות דווקא בדרך זו, דרך הרזון.
וייכרט לא המציא את הדגם: הוא נטל אותו מהמשורר הקנדי סימור מיין, שמרבה בשנים האחרונות לכתוב סונטות-מילה, ואף השתתף ב-2004 בעריכת האנתולוגיה "משחק מקדים" – מבחר (לא מוצלח במיוחד, מלא אטיודים של סדנאות לכתיבה יוצרת) של סונטות-מילה שנכתבו ברובן על ידי משוררים הקשורים, כמו מיין עצמו, לאוניברסיטה של אוטווה. במבוא לאנתולוגיה מספר מיין שסונטת-המילה הראשונה המוכרת לו, "עצבות שלאחר משגל", נכתבה ב-1985 על ידי המשורר האמריקאי בראד לייטהאוזר, ומשם דילג הדגם לביקורי בזק באנגליה ובצרפת עד שהשתקע בקנדה. וכך, בין התוגה הפוסט-משגלית של לייטהאוזר והמשחק המקדים של מיין, נפרשת לה היסטוריה פיוטית קצרצרה שוייכרט החליט לייבא לעברית.
ברור שמדובר בצורה סינתטית – יצור כלאיים שנולד ממשגל של צורת ההייקו היפנית וצורת הסונטה האירופאית. התוצאה מזכירה מין הייקו מגוהץ ומעומלן, שוויתר על המוזיקליות המעודנת של ההייקו המסורתי לטובת עקרונות ארגון דלים ונוקשים, דקדוקיים מצד אחד (כל מילה – שורה) ושרירותיים מצד שני (מספר הקסם ארבע עשרה). בסופו של דבר אלה הם משפטים בני ארבע-עשרה מלים שנכתבים מלמעלה למטה במקום מימין לשמאל: צורת כתיבה שמבטיחה – או להפך: מאיימת – להאט ולהאריך את הקריאה, להדגיש כל מילה גם אם היא אינה ראויה להדגשה, ולהעניק לה נפח או משקל החורג ממקומה הצנוע במשפט.
מתוך כך מתחוור האתגר המיוחד הכרוך בכתיבת סונטות-מילה: מה שמתיימר להיות "רזה", כלומר צנוע, מדוייק, שלדי – עלול דווקא להכביד במשקלו המיותר. לוקחים משפט שבמצבו הטבעי, הפרוזאי, המאוזן, נולד לשכב לו בנחת על הדף, מעמידים אותו על הראש ומקווים שיחזיק איכשהו מעמד וישמור על שיווי משקל. מכאן נובעת ההבנה שסונטת-מילה היא דגם המתמודד בראש וראשונה עם סוגיות של משקל, כלומר עם כוח הכבידה. הדבר קשור, כאמור, לעצם ההחלטה לכתוב מלמעלה למטה, כמו בסינית, בתבנית אנכית המזכירה טפטוף של שעון-חול או צניחה איטית לתהום, אבל נדמה שאפשר לבסס את העניין גם על דמיונן של סונטות-מילה לעמודי-שדרה המורכבים מארבע-עשרה חוליות בלבד (במקום העשרים-ושש שיש לנו שם בדרך כלל): במבט שטחי נדמה שהם זקופים ונוקשים כמו נרות חנוכה, אבל למעשה יש בהם תנועה גלית עדינה, מתמשכת, המאפשרת לא רק גמישות אלא גם יציבות לאורך זמן, כלומר התמודדות יעילה עם המשקל שעליהם לשאת.
וזה בדיוק מה שקורה ב"רזים". ההרגשה היא שוייכרט הסתבך עם צורה פיוטית חסרת תקנה והצליח להציל אותה מעצמה: להפוך אותה ממקל של מטאטא לעמוד שידרה. חשבו למשל על השירים המצורפים לרשימה: האחד הוא שיר אהבה והאחר עוסק במוות – אבל בשניהם נוצר שיווי משקל עדין בין העלמותו של עבר יציב לכאורה לבין חתירה אל עתיד מרחף, סמוי, תלוי על בלימה. שניהם, העבר והעתיד, נפגשים כמובן באמצע – בהתמסרות לתנועת החתירה או בידים הצעירות התולות מודעות אבל על עצים זקנים – ואף על פי כן הם שרויים בתנועה מתמדת הנמשכת כמדומה אל מעבר למילה האחרונה. התנועה הזאת היא סוד ה"רזים" של וייכרט – בלעדיה לא היה נוצר הרצף המתעתע, הכמעט מעגלי, שמתגבר על קיטוע השיר למלים בודדות המתייצבות בצייתנות אוטומטית זו מתחת לזו.
רפי ויכרט, רזים, הוצאת קשב לשירה