רועי "צ'יקי" ארד, רובים וכרטיסי אשראי

פורסם בתאריך 26 ביוני 2009 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

ספר ראשון הוא רגע חשוב בקריירה של משורר: זוהי הזדמנות לבחון את יצירתו מחוץ לבלגן המייגע של אירועי שירה צעירה, פרסום בכתבי עת, פטפטת בתי-קפה ואינטרנט ויתר המלל והרעש שעוטף משוררים בתחילת דרכם. במקרה של רועי ארד – עורך כתב העת האנרכיסטי "מעיין" ואחד המשוררים הבולטים בסצינת השירה הישראלית הצעירה – הרעש כבד במיוחד, ולכן מסקנות הקריאה עשויות להיות מפתיעות ומבלבלות.

הן מבלבלות מכמה סיבות, בין השאר משום שיש סתירה בוטה בין הפרסונה החברתית של ארד, שמרבה לדבר בשבחה של גישת-הסבבה לפוליטיקה – עשו אהבה ולא מלחמה, תהיו שמאלנים אבל אל תחרבו מסיבות – לבין הרגש העיקרי שעולה משיריו. כל השירים בספר מבטאים בדרך זו או אחרת רגשות קשים של זעם, בוז, שנאה, סלידה ואלימות. אפילו השירים "הקלילים" יותר כביכול, אלה שמחוברים קצת יותר לעמדת האנרכיסט השובב של ארד, אינם אלא נסיונות נואשים להתמודד עם הרגשות האלה – להמעיט, להסתיר או להכשיל אותם.

אפשר להבחין בשלושה סוגי שירים בספר. השירים הבעייתיים ביותר הם אלה שבהם ארד מתמסר עד כלות לבוז או לזעם, כמו במחזור "מספר שירי הלל לשר הביטחון לרגל המערכה האמיצה" או בפואמה הארס-פואטית "צואת זהב". את התזה של "צואת זהב" אפשר לסכם בערך כך: שירה זה חרא, אז לפחות שזה יהיה חרא מכוון היטב, או במילותיו של ארד: "כתבו בכוונה שירים גרועים / זה ממילא מה שאתם עושים". אני לא חושב שארד באמת מאמין ששירה זה חרא, אבל זה מה שמחליק לו מהמקלדת כשהבוז או הזעם מכריעים אותו.

הסוג השני כולל שירים דומים ברוחם אך מורכבים יותר, שבהם ארד לא מתמסר לבוז אלא מפנה אותו כנגד עצמו, ובדרך זו אולי נחלץ ממנו לרגע. השיר המפורסם ביותר של ארד, "כל כך טפשות החולצות", הוא דוגמה מצויינת לשיר כזה: כולם טיפשים, כמעט בלי יוצא מן הכלל, ואם כולם טפשים, ברור שמילת הגנאי (המטופשת והחביבה) "טיפש" מתרוקנת ממשמעותה. בדומה לשירים מהסוג הראשון הבוז מכלה את עצמו והופך למפגן של חוסר אונים, אבל בדרך הרבה יותר כנה ומודעת לעצמה. דוגמה רב-משמעית במיוחד לסוג השירים הזה הוא "אפרשזיף", המצורף לרשימה. גם השירים "הנבלה", "שכונה" או "ההרוג הראשון של המלחמה הבאה" מצליחים לתעל את הבוז והזעם למקום מעניין. אפשר להבין למה ארד לא מסתפק בכתיבת שירים כאלה – הם כנראה קצת נחמדים או גימיקיים מדי לטעמו.

הסוג השלישי הם שירים שבהם חושף ארד את קלפיו האמיתיים, כלומר את הנוסח שבו היה מנסה לכתוב אלמלא הבוז לכל דבר, ובעיקר לשירה עצמה, היה מטריף אותו כל כך. אלו הן פואמות שמבעד לפני השטח המסוכסכים שלהם ניבטים פתוס, מוזיקה ושפה שמזכירים יותר מכל משוררים כיונתן רטוש או אלכסנדר פן – את הפרסונה של נביא העם העברי או משורר הכיכרות, את הוד העבר הכנעני או פולחן ההתרסה הקומוניסטי, ואולי גם את התשוקה לברוא יקום פוליטי אלטרנטיבי, לא ציוני.

גם השירים האלה – כמו הפואמה שפותחות את הספר, "הינשוף" – הם שירי זעם מובהקים, שתפקידם ככל הנראה לשחזר טראומה. ב"הינשוף" זוהי טראומת הכיעור והפרובינציאליות של מרכז מסחרי בבאר שבע, המתואר כבן כלאיים של אל מלחמה כנעני ואיל נדל"ן קפיטליסטי: מפלצת המטילה את קללתה המהפנטת על העיר כולה ובכלל זה על נפשו הרכה של המשורר. הכל שביר ומאולץ בשיר הזה – הזעם, האימה, הפתוס, הזעזוע, משחקי המילים – אבל לא מדובר בפרודיה. אני לא בטוח שאני מבין במה כן מדובר, אם כי ברור שיש בשיר הזה יומרה גדולה. ואם לא יומרה אז לפחות געגוע. ואולי היומרה המסתורית הזאת, על הבלבול הפנימי שלה והקושי העצום שלה להתממש, היא המקור העיקרי לחוסר האונים של ארד, ומתוך כך לבוז ולזעם שמציפים אותו.

arad

רועי "צ'יקי" ארד, רובים וכרטיסי אשראי, פלונית – סדרת מחזורי שירה

תגיות: , , , , , ,

יום שישי, 26 ביוני, 2009 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון