זה קרה מתישהו בין מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה – אולי סביב המהפך: ז'אנר שירי כל המלחמות בנוסח יפה ירקוני התחיל לגווע, ופינה את מקומו לז'אנר שירי המחאה האנטי-מלחמתיים בנוסח מיטב משוררינו. ויזלטיר וחנוך לוין קבעו את דפוסיו הקלסיים כבר בשנות השבעים, זך ורביקוביץ' העמיקו את הפופולריות שלו בשנות השמונים, ובחלוף האביב של אוסלו הוא הפך לדרך המלך של השירה הישראלית. יש לומר שעם התמסדותו התחילו להופיע בו סממנים שמזכירים פוליטיקה דתית: לאור מוביל את הזרם החרדי-אשכנזי של הז'אנר, סמי שלום שטרית וחבריו לקשת הדמוקרטית המזרחית את המחנה הש"סניקי, מי שקשה לו עם אנטי-ציונות בוטה מדי מחפש מחסה בין כתליו של הבית היהודי, ור' אהרן שבתאי החוזר בתשובה מתרוצץ עם מיטב הנוער על הגבעות.
אני מודה שיש לי חיבה לשני הז'אנרים, הן לזמר המלחמות והן לשירת המחאה שבאה בעקבותיו. שום הווי ישראלי אינו זר לי, ובפרפראזה על עמיחי אפשר לומר שדרך באב אל וואד ו"לצאת" – אנתולוגיית שירת המחאה המוקדשת למרחץ הדמים בעזה, שהתארגנה ויצאה לאור בזריזות מדהימה, תוך שבוע מפרוץ הזוועה – עובר בליבי השבור קו ישר אחד. אבל חוץ מישראלי שבור אני גם קורא שירה, ודומה שחשיבותה של "לצאת" מתמצה בכך שהיא מבשרת את סופה של שירת המחאה: נמוך מזה היא כבר לא תוכל לרדת, והגיע הזמן לחפש קיסם חדש, או ז'אנר חדש, למדורה.
הרי זה בין השאר מה שמבעית בתבערת עזה: האוטומטיות האיומה של האלימות, תחושה של "אין ברירה" מהסוג הכי רע שאפשר להעלות על הדעת – הכי רחוק ממיתוס "מלחמת אין ברירה" ההירואי של העבר. כל הצדדים מתנהגים באופן צפוי להחריד, כמו שחקנים מיומנים במחזה עתיק, והסך הכל מצטרף לגיהנום. אולי זה לא מפליא שגם שירת המחאה הופכת לאוטומטית, לשירת אינסטנט, שלא מתיימרת אפילו להגיב באופן משמעותי למאורעות אלא ממהרת להציע פלגיאטים חבוטים של זך, ויזלטיר או רביקוביץ', מנפנפת בהתחכמויות סתמיות, ומקפידה שקלישאותיה יהיו צפויות ככל האפשר, שחס וחלילה לא תתגנב אליהן מקוריות מיותרת שתאפיל על האוטומטיות, על חוסר האונים, על הטקסיות החלולה של המחאה.
יש גם כמה טקסטים לא רעים. הברקה של רועי רוזן. עדויות ענייניות מהפגנות שמאל שהסתיימו באלימות צה"לית או משטרתית. שירו של שמעון אדף המצורף לרשימה. ויש עוד. אבל החרטטת מסביב מנטרלת גם אותם, והופכת את מורכבותם להתייפיפות חשודה. טל כהן בכור מהגגת: "תקראו לזה מלחמה, זה עדיין כיבוש, תקראו לזה צדק, זה עדיין כיבוש…" מעצמה צבאית מטילה מצור ומנחיתה פטישי אלף טון על רצועת פח ליליפוטית המאוכלסת במיליון וחצי אנשים מטורפים מרוב זעם ויאוש, ו"זה עדיין כיבוש". תודה על התזכורת!
ברור שהזריזות היתה בעוכריהם של מפיקי המחאה. רועי ארד, מעורכי "לצאת", שלח למשתתפים באנתולוגיה פוסט התנצלות שפורסם בבלוג שלו: "אני בטוח שכל מי ששלחו שירים יבינו שהצרות בעזה והדרום גדולות יותר משגגות העריכה שאני מניח שעשינו." ברור. ברור גם שהצרות בעזה ובדרום חשובות מצרותיה של השירה העברית, והמטרה חשובה מהאיכות. אבל אתם משוררים, לעזאזל. פרס להפקה זריזה ותודעה פוליטית אולי מגיע לכם, אבל מה בדבר קצת זריזות משוררית, או לפחות ביקורת עצמית?
לא, הבעיה היא לא בזריזות אלא במה שהיא חושפת: ראשית במחשבה ששירה זה טוב כי שירה זה קל – מה הבעיה לערבל סיסמאות בשורות קצוצות, כשהעברית ממילא לא מעניינת כי הצרות בדרום גדולות יותר, ואף אחד לא מאמין באפשרות קיומם של זווית חדשה, עומק או טיעון? – ושנית בתוחלת החיים המוגבלת של ז'אנר שירי המחאה: זה נגמר, מיצה את עצמו כמו ז'אנר שירי המלחמות, הפך לחומר לנוסטלגיה של טקסי זיכרון, לעוד קורבן עצוב של הזוועה.
לצאת, אסופה נגד המלחמה בעזה, עורכים: בעז יניב, יערה שחורי, מתי שמואלוף, תומר גרדי, רועי ארד, ניר נאדר, רונן אידלמן ויהושע סימון, הוצאת אתגר, מארב, סדק, דקה, מעיין וגרילה תרבות.
- לצאת, אסופה נגד המלחמה בעזה.
- תגובתו לרשימה של תומר גרדי, מעורכי האסופה, בבלוג של מתי שמואלוף.
- מתי שמואלוף על האסופה, עם קישורים רבים.
- אילנה המרמן תומכת ב'הארץ'.
- דורון קורן תוקף ב-ynet.
- ליאור אלפרוביץ תוקף ב'העיר'.
- רועי ארד עונה לליאור אלפרוביץ.
- עמרי הרצוג הודף את המתקפות ב'הארץ'.
- יונתן אמיר מגונן על האסופה.