יונה וולך, זאת היונה

פורסם בתאריך 8 במרץ 2013 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

הספר "זאת היונה" הוא קודם כל הזדמנות לומר מילים טובות על "שבעת הסלילים של יונה וולך",  הסרט של יאיר קידר שהוליד אותו ומצורף אליו. זה סרט מצויין, חכם, רגיש מאוד לחומרים שלו , שמצליח לארגן את הדיסהרמוניות החריפות בדמותה של וולך בתבניות גמישות ומאוזנות, ותוך כדי כך לעקוב אחרי ההתנגשות הכואבת והיצירתית בין המשוררת הגדולה למציאות הישראלית. שבעת הפרקים של הסרט, שנפתחים בדגש ביוגרפי ברור – הפריצה של וולך בשנות הששים אל תוך השירה הישראלית, הסמים והאשפוזים, המתח בין פגיעות ואלימות שאפיין את חייה ("אמרתי טורפת, לא מטורפת" אומרת עליה הלית ישורון) – מגיעים לנקודת האמצע הדו-משמעית של העלילה בשובה של וולך לבית ילדותה בשנות השבעים, ומסתיימים בשלושה דגשים קצת יותר מוכללים אבל מדוייקים מאוד בהתווית היחסים בתוכם וביניהם: סקס ומגדר, אלוהים, אהבה ומוות.

מקור הכוח של הסרט כפול: לא רק הראיון המפורסם שהלית ישורון ערכה עם המשוררת כשנה לפני מותה, אלא גם ההחלטה העקרונית שהסרט מבוסס עליה: למזג, ובעצם לעמת, כמה מהעדויות הכמו-אוטוביוגרפיות של וולך מהראיון ההוא עם סדרת עדויות משלימות ולעתים אף מנוגדות של כמה מהאנשים שליוו את חייה ויצירתה. התוצאה היא הסטת המוטיבציה מהניסיון לפענח את שירת וולך או לספר את "סיפור חייה", לא משהו שקולנוע יודע או יכול לעשות, לניסיון לספר סיפור אחר, הרבה יותר קולנועי אך לא פחות חיוני להבנת המשוררת ולהבנת שירה בכלל – אל סיפור המפגש בין עוצמתה של וולך לבין העוצמות החיצוניות שהיא השתוקקה אליהן, ניסתה לסגל לעצמה, נאבקה בהן וכמובן גם נפגעה מהן: גברים, סמים פסיכיאטריים, הספרות והשפה העברית, הפוטנציאליים המיסטיים והמאגיים של כתיבת שירה, סרטן.

פתיחת הסרט מוצלחת מאוד. מייד אחרי דימוי הקורבן – "אחרי ישו היתה צריכה לבוא יונה" – שיש בהפרזה שלו משהו חד וממוקד מאוד, הסרט נסחף לפתיחתן של שתי עלילות משנה משמעותיות, שגיבוריהם הם מאיר ויזלטיר והלית ישורון. אלו שתי עלילות מנוגדות בכיוונן, והמתח ביניהן מייצג את אופיה המיוחד, הטעון כל כך, של ההיתקלות בין וולך לקהילה הספרותית: מצד אחד ויזלטיר, שהתאהב בוולך ובשירתה מייד, "תוך יומיים היינו ידידים מאוד ותיקים", ומהפסגה הזאת היחס שלו אליה הלך והחליק לתוך אכזבה מרה, רוויה בצער ובכעס, ומצד שני ישורון, שתגובתה לוולך הצעירה היתה על פי עדותה קשה מאוד, היא ראתה בה בעיקר "יהירות, אלימות, רהב", אך ברבות השנים  הפכה לכוהנת הגדולה של שירתה.

גם הספר, שבבסיסו הוא מבחר משירי וולך, נולד ממפגש בין שני רצונות שאינם מתיישבים בקלות: רצון לגיטימי אם כי לא מעניין במיוחד – ליצור אלבום מתנה מהודר שיפרנס את פולחן וולך ויתפרנס ממנו, כזה שקהל היעד שלו יהיה רחב יחסית ויחרוג מקהילת אוהבי השירה – ורצון קצת יותר מעניין: לעמוד איכשהו בכבוד בתחרות המתבקשת עם הסרט שבצילו הוא נערך. לרצון היותר-מעניין שני ביטויים עיקריים: הראשון הוא שילובם של שירים שהמשוררת וחוקרת הספרות יערה שחורי מצאה ביומנים שוולך כתבה בשנות חייה האחרונות – רובם נעים בין רכות גולמית, כמעט עילגת, לבין הכוח המוכר של שירת וולך – ושילוב הגרסה הכתובה והערוכה של הראיון שעומד בבסיס הסרט, זו שישורון פרסמה בכתב העת "חדרים" ב-1984.

ההשוואה בין שתי הגרסאות של הראיון, הקולנועית והכתובה, מרתקת. מה שמעוצב בסרט כקונפליקט בין וולך למציאות הישראלית מתגלה בריאיון שוב ושוב כקונפליקט פנימי. הכישרון של וולך (שנעזר, סביר להניח, בעריכה של ישורון) לנסח עמדה החלטית ונחרצת, ואחרי כמה משפטים או שאלה וחצי, בלי שהרצף ייפגע, לנסח משהו שנשמע כהיפוכה – לנוע בין "זה בכלל עולם אחר" ל"זה לא הבדל כל כך גדול" או בין "המון יופי" ל"טפשות גדולה" – הוא לא פחות ממופלא, ואולי אפשר ללמוד ממנו משהו על המנגנון הנפשי והמילולי שעיצב את המשוררת שהפכה את השירה הישראלית על ראשה.

CCF02032013_00002

יונה וולך, זאת היונה, עורכים: הלית ישורון, יאיר קידר, העברים / מודן הוצאה לאור

תגיות: , , , , , ,

יום שישי, 8 במרץ, 2013 היכל התהילה, עיון ותיעוד

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון