שוב לא זכיתי בפרס ראש הממשלה

פורסם בתאריך 24 בדצמבר 2012

בשבוע שעבר התברר לי שגם השנה, בפעם המי-יודע-כמה, לא זכיתי בפרס ראש הממשלה. מדי שנה, כבר שנים רבות למדי, אני פותח עיתון, ומגלה ששוב נמצאו יותר מתריסר יוצרים אחרים שתרומתם לספרות הישראלית – לדעת מחלקי הפרס – גדולה משלי. מעולם לא זכיתי בשום פרס ספרותי, שזה משונה כשלעצמו, אבל התחמקותו של פרס ראש הממשלה כרוכה אצלי ברגישות מיוחדת, שכן כמעט כל מי שיש לו איזושהי נוכחות בספרות העברית זוכה בו, עם תוספת קבועה, נכבדה למדי, של יוצרים חסרי ערך שנהנים מקשרים מזדמנים בוועדות הפרס.

הגילוי ששוב לא זכיתי בפרס ראש הממשלה הפך לטקס קבוע בחיי, חלק מלוח השנה או גלגל העונות, לא משהו רציני ובכל זאת מטריד למדי, לפעמים קצת יותר כואב, לפעמים פחות. לפני כשנתיים, כאשר שוב התברר לי שלא זכיתי, הטקס לבש אופי מיוחד. יתכן שהייתי אז מוגן-יחסית מבחינה רגשית, או להפך: הרבה יותר חשוף, כי התוצאה היתה שיר (זה שמצורף לפוסט) שהטיוטה הראשונה שלו נכתבה בתוך חצי שעה מהרגע שהידיעה נחתה עלי. אחר כך, במשך כיממה, עיבדתי את הטיוטה, עד שהשיר לבש את צורתו הנוכחית. במהלך העיבוד הרחקתי את השיר מהנסיבות המידיות של כתיבתו, כלומר מעניין הפרס, והדגשתי את הגרעין הפנימי שלו: תפילה של משורר, כל משורר, להכרה, על המבוכה והקושי שכרוכים בתפילה כזאת. אלא שעכשיו, בעזרת הפוסט הזה, ואחרי שנתיים נוספות שבהן לא זכיתי בפרס, אני מחזיר לנסיבות ההן את כבודן, וליתר דיוק: תובע את עלבונן.

אולי נחוצות כמה מילות הסבר על ההקשר הרחב יותר שבו השיר נכתב. אני כותב שירים בהתקפים אינטנסיביים שפוקדים אותי אחת לכמה שנים ונמשכים בין חמישה לתשעה חודשים, ואז שוקע שוב בעבודה הספרותית היותר-שגרתית שלי, שמוקדשת רובה ככולה ליוצרים אחרים  עריכה, ביקורת, הוראה. לפני כשנתיים הייתי נתון בהתקף כזה, שהוליד את ספר שירי הרביעי, "גני תל אביב התלויים", שיראה אור עוד כחודשיים בסדרת "ריתמוס" של הוצאת הקיבוץ המאוחד (כדאי לציין שזוהי סדרה המבוססת על מימון ציבורי, שהפרסום בה יכול להחשב כמין פרס שמחולק על ידי מערכת הסדרה, כך שצריך אולי לסייג במקצת את ההכללה שלי בפסקה הפותחת).

גיבור השירים שכתבתי אז היה דני – דן דאור – שמת כשנה קודם לכן, בדצמבר 2009. זה היה שלב לא-מוקדם-מאוד אבל עדיין-מוקדם-למדי בהתאבלות שלי על חבר קרוב שהיתה לו השפעה גדולה על חיי. ואז, בעקבות הידיעה על כך ששוב לא זכיתי בפרס, כתבתי שיר שהציר המרכזי שלו לא היה געגועים לדני אלא משהו אחר. דני כמובן היה שם, ונכנס לשיר במקום בולט – הוא היה המוזה שלי באותם ימים – אבל בשל אופיו המיוחד של השיר שיניתי את שמו מ"דן" או "דני" ל"דניאל", והפכתי אותו למלאך (מצד שני, יתכן שאני טועה לגמרי בהבנת השיר, וגם הוא, כשאר השירים ב"גני תל אביב התלויים", אינו אלא שיר געגועים לדני ולמה שאבד לי במותו).

ולא רק דני היה שם, אלא גם דן אחר שאני מתגעגע אליו – דן צלקה. הוא אחראי לחיוך המופיע בסוף הבית הראשון. צלקה נהג לפעמים לכנות פרסים ספרותיים (ומחוות ציבוריות אחרות שתפקידן לפצות אמנים על עלבונותיהם) "חיוכים". ומי יודע, אולי בזכות השיר הזה, או הפוסט הזה, אזכה סוף-סוף במה שאני מייחל לו: אם לא פרס – אז חיוך.

CCF23122012_00001-001

יום שני, 24 בדצמבר, 2012 בלוג

תגובות פייסבוק:

9 תגובות על שוב לא זכיתי בפרס ראש הממשלה

D
24 בדצמבר 2012

נהדר.
הנה זכית בחיוך
בעיקר עבור הבית הרביעי שהוא שיר בפני עצמו

אורן קנר
25 בדצמבר 2012

נוגע, מרגש, אנושי כל כך. ומעורר שוב את הגעגוע לדן. איפה ישנם עוד…וגו'.

אלי
25 בדצמבר 2012

תודה לכם, די ואורן! וחיוך

ברנר
25 בדצמבר 2012

נושא לעבודת מחקר – הרליגיוזיות האינפנטילית והדבקות הדביקה והמביכה באלוקימוש, העולם הבא ושאר בדותות הדת בקרב אנשי הרוח הפסוודו חילונים בישראל

אלי
25 בדצמבר 2012

ברנר – התגובה הטוקבקיסטית שלך היא מופת של גסות רוח, קנאות וצרות אופקים, שאין לו שום קשר לחילוניות

בכל סרלואי
26 בדצמבר 2012

שני הבתים האחרונים שווים את כל מצוקת הנפש של האכזבה.
זו התגלמות השירה בעיני: להפוך את הכאב לסכין החדה של היופי.

אלי
26 בדצמבר 2012

בכל, תודה!

מחאת החמאה
29 בדצמבר 2012

התמזרחת? מה קרה לך? אלה יבבות של משוררים מזרחים? אולי קראת יותר מדי משוררים מזרחים והתחלת ללמוד מהם.

אם כבר אז כבר, העיתוי שלך אומלל, עד השנה הבאה הועדה תשכח שוב. צריך לכתוב מאמר כזה בספטמבר, ואז תקבל את הפרס בדצמבר.

שנית, אתה צריך לתקוף כדי למלא את פונקציית המתבכיין, הפעם יש לך סיבה טובה, היו שני מזרחים בועדת הפרס ולכן לא נתנו לך אותו. תדגיש גם שהתרבות הברברית משתלטת גם על הספרות ולא רק על הזמר הישראלי.

אל תשכח שאין כמו האשכנזי להיות קורבן אולטימטיבי. אתה יכול להוסיף שואה, משהו כמו: לא מספיק שכל המשפחה שלי נמחקה בשואה גם את פרס ראש הממשלה המדינה הזאת לא נותנת לי. זה קלף מנצח.

אני אישית חושב שמגיע לך פרס ראש הממשלה, אפילו בלי קשר לאיכות שיריך, אתה איס ספרות פעיל, אתה מפרסם שירים, עורך, כותב על ספרות, אתה עולם הספרות הישראלי וזו הכוונה הבסיסית של פרס ראש הממשלה.

בהצלחה בשנה הבאה.

אחד שכן קיבל
30 בספטמבר 2013

שנים הגשתי ושנים התיאשתי ולא הגשתי ואחר כך שוב הגשתי ואני מסכים עם גיורא פישר שזה החזר חלקי על המיסים הרבים וקצת כסף לעבוד על ספר.

בשנות השמונים של המאה שעברה לא היה אפילו צריך להוציא ספר כדי לקבל את הפרס, שלחתי כמה פעמים, הייתי אז מאוד בולט בסצנה של כתבי העת והמוספים עוד לפני שהוצאתי ספר וזה לא עזר, אנשים ירודים ממני קיבלו ואז שינו את החוק, והיה צריך להוציא ספר ואחר כך שתיים. ב 1997 הייתי עם שני ספרים שאחד מהם זכה לביקורות מקיר לקיר, ושוב לא זכיתי, ואחר כך היה עוד ספר ועוד ספר ועוד ספר עד שבסוף קבילתי את הפרס לפני שלוש שנים.

הועדה משחקת גם משחקי מחבואים, אין תאריך קבוע להגשת מועמדות והכתובת משתנה משנה לשנה, אסור להשתמש באותם טפסים, אתה צריך לתפוס אותם בזמן, כי ההודעה יוצאת חודש לפני תאריך אחרון להגשה (פעם פיספסתי כי התבלבלתי עם הפרס למלחינים) וכן הלאה וכן הלאה.

המטרה היא שמי שלא קרוב לצלחת (אבל הירש דווקא כן קרוב) יזכה כמה שיותר מאוחר כדי שלא יוכל להגיש שוב , פעם זה היה כל שבע שנים נדמה לי ששינו לכל 10 שנים בזמן האחרון. משרד ראש הממשלה מנצל את סמכותו לצמצם את מספר הזוכים ל 14 (הרי מה? המדינה נמצאת במצוקה נוראית מבחינה כלכלית כשזה מגיע לסופרים ומשוררים), כשהחוק מאפשר לתת עד ל 19 זוכים.

אני מניח שתזכה השנה, תתנחם בזה שהפרס היה משך יותר מעשר שנים קבוע ל 65,000 ש"ח שהלכו ונשחקו וטחנו עד דק, אבל הפרס עלה לפני שנה ל 70,000.

ואכן זה נכון שמגיע לך, לדעתי כל מי שבצורה עקבית מוציא ספר כל שלוש ארבע שנים ומגיע לחמישה ספרים היה צריך לקבל אותו, עם מעט מגבלות של איכות וקריטריונים. שוב כפי שפישר כותב למעלה זו מילגה ולמי שעוסק ברצינות בכתביה מגיעה מלגה.

בהצלחה.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון