"שיר|עיר", המכיל שמונה שירים גנוזים של לאה גולדברג, הוא ספר יפה להפליא, בכל מובן של "יפה". השירים נכתבו בעקבות חיתוכי עץ של האמן הבלגי פרנץ מָזֶרֶל, שהרומנים הגרפיים שלו זכו לפופולריות רבה באירופה של שנות ה-20. חיתוכי העץ מרצדים מתוך דפי הספר כמו שבר-פלא ששרד מעידן אחר, בשחור-לבן חשוך-זוהר. סביר להניח שללא המיומנוית המיוחדות של הוצאת "אבן חושן", המתמחה באמנות הספר המודפס ובשחזור של טכניקות דפוס עתיקות באמצעות טכנולוגיות דפוס עכשוויות, לא היינו זוכים ביופי יוצא הדופן הזה.
אחד מספריו של מזרל, "נופים ומצבי רוח", התגלגל לידיה של גולדברג הצעירה וסחף אותה לפרוייקט שאפתני – כתיבת שיר כנגד כל אחד מציורי הספר. חוקר הספרות גדעון טיקוצקי, עורך "שיר|עיר", משער שהדבר קרה בראשית שנות ה-30, שנות לימודיה של גולדברג בגרמניה. גולדברג זנחה את הפרוייקט אחרי שמונה שירים בלבד, וספרו של מזרל, ובתוכו השירים בכתב ידה, נותר אמנם בספריתה, אך השירים נגנזו. הם התגלו כ-60 שנה לאחר כתיבתם, כאשר הספר נחת במחלקת "הכפולים" של בית הספרים הלאומי, ורפאל ויזר, מנהל מחלקת כתבי היד בבית הספרים, הבין שמדובר באוצר והציל אותו מגריסה.
אפשר לשאול למה גולדברג גנזה את השירים. האם היא חשבה שהם לא מספיק טובים? אולי, למרות שממרחק השנים ברור שלפחות ארבעה מהם יפים מאוד, וכשהם מוצגים לצד חיתוכי העץ יופים בולט במיוחד. באחרית-הדבר מציע טיקוצקי סדרה של הסברים אפשריים לגניזה. יתכן, הוא כותב, שאהבת המשוררת למזרל התפוגגה. וייתכן שאהבתה עמדה בעינה, אך איימה על הדימוי העצמי שלה כ"אנינת טעם", שכן מזרל נחשב לאמן "פופולרי", מין מאייר או קומיקסאי, ולא בדיוק צייר. ויתכן שגולדברג חששה מצילו של שלונסקי, שאהב גם הוא את מזרל, כתב עליו וחיבר שירה בעקבותיו. ואולי מדובר בשיקול כללי יותר – באובדן האמון של המשוררת בעצם האפשרות לתרגם ציור לשירה.
הדיון הרגשי-אסתטי של טיקוצקי מרתק, אך בין דבריו נרמזים שני הקשרים נוספים שכדאי להדגיש. אחד נוגע לתפקיד המכריע שמילאה הנצרות בתולדות היחסים בין ספרות ואמנות פלסטית בתרבות האירופית. אי אפשר להבין את היחסים האלה בלי להכיר בזיקה שלהם למפעל התרגום המתמשך של סיפורי הברית החדשה לסדרות מקודשות של ציורים כנסייתיים – מעין יצירות-קומיקס או דפים ברומן גרפי – שכמה מהם אף שימשו כייצוגים פולחניים של האלוהות עצמה. מנקודת המבט של גולדברג הצעירה היה בהקשר הזה משהו מובן מאליו ומאתגר גם יחד, אבל אחרי עלייתה לארץ הוא הפך לזר ובלתי פתור, כמעט בלתי נסבל.
מה שמוביל את הדיון בגניזה להקשר נוסף – לעובדה שמדובר בפרוייקט שנזנח ונותר ממנו רק פרגמנט. חלק גדול מיופיו של "שיר|עיר" קשור לכך שהוא מאיר רגע חולף או רסיס של יופי שנמשה מתוך תולדותיה הסבוכות של השירה העברית החדשה. אחד הקשיים שמחדשי השירה העברית נתקלו בהם היה ההעדר הכמעט-מוחלט של מסורת מצויירת בזיכרון העברי. ובין ביאליק של "הבריכה", שחיפש את "לשון המראות" הנעדרת בזכרונות ילדותו, ופוגל או אלתרמן, שעיצבו שפה ויזואלית המבוססת על חוויה עמוקה של אובדן או זרות, בולטים כמה משיריה המוקדמים של גולדברג, וביניהם שירי מזרל, בהתמודדותם הישירה, הכמו-נאיבית, עם ההעדר הזה, ובנגיעתם בליבו של "מרחב הדממה" שעטף את השירה העברית באירופה: מרחב המאוכלס בצלובים, מדונות וצריחי כנסיה.
לאה גולדברג, שיר|עיר, צרור שירים גנוזים לחיתוכי עץ מאת פרנץ מזרל, עורך: גדעון טיקוצקי, אבן חושן