כושילאמאשלהם, שירה שחורה – אנתולוגיה זמנית

"כּוּשִילָאִמָאשֶלָהֵם" הוא מבחר מלהיב של תרגומי שירה שחורה. שמו של המבחר פרובוקטיבי, וגם בביטוי "שירה שחורה", שעורכי המבחר משתמשים בו כדי לאפיין את השירים הכלולים בו, יש משהו מבלבל. אם רוצים לדייק, מדובר במבחר מיצירתם של כחמישה עשר משוררים אפרו-אמריקאיים ידועים כלנגסטון יוז, אמירי ברקה ומאיה אנג'לו, שנוספו לו כמה שירים של יוצרים מניגריה וסנגל, וחותם אותו שיר עברי של קלקידן קסא מששה, ראפר צעיר מיבנה, שקטע ממנו מצורף לרשימה. מששה הוא ישראלי ממוצא אתיופי, ומנקודת המבט של עורכי "כושילאמאשלהם" אפשר אולי לראות בו משורר אפרו-ישראלי.

בפתח הדבר הקצרצר מצליחים העורכים, אפרת ירדאי וערן צלגוב, ליחס למבחר סדרה ארוכה ומגוונת של מטרות ספרותיות ופוליטיות, כולן טובות וראויות: "לשים על המפה" ו"להכניס לזרם הדם" של השירה הישראלית מסורת משוררית משמעותית שכמעט אינה נוכחת בה; למחות נגד התגובות הגזעניות להגירה מאפריקה לישראל; "להתעמת עם הפוליטיקלי קורקט שלעתים קרובות מסרס את נשמותינו ועוצר את מילותינו"; לעודד שירת "קוד פתוח" – כלומר שירה שאינה מייחדת קבוצה אתנית או דתית נבחרת אלא שייכת ל"כולם"; לתרום להתהוותה של שירה ישראלית "נגישה וזמינה" או "ישירה וישרה" יותר; ולבסס את מסורת ההתנגדות של שירת השמאל. המטרות הרבות מצטרפות לאמירה חזקה, שעוצמתם הגדולה של השירים מהדהדת בה, וכדאי לנסות להבין את מקור הכוח הזה.

השירים מגוונים, אבל בולטים בהם שני יסודות משותפים, ושניהם מושכים מאוד. הראשון הוא יסוד היסטורי-מיתולוגי שמקדש את הקשר הסבוך של יוצרי השירים לאפריקה, ומדגיש את מסעם הארוך אל ההווה האמריקאי דרך ניצול והשפלה קיצוניים שעדיין לא הסתיימו. אפשר למצוא את היסוד הזה בשיר של לנגסטון יוז שפותח את המבחר: "ידעתי נהרות קדומים כמו העולם ועתיקים יותר מדם אדם… נשמתי נעשה עמוקה כמו הנהרות". השיר נוקב בשמותיהם של ארבעה נהרות, ארבעתם עשירים מאוד בזכרונות תרבותיים – הפרת, הנילוס, הקונגו והמיסיסיפי – וחותר דרכם בנהר הזמן הגדול, נהר של אלימות ועבדות, מאבק וזעם, אך גם של מסורות ספרותיות שסובבות את העולם כולו: ספרות מצרים העתיקה והמזרח הקדום, הספרות העברית העתיקה כפי שנשתמרה בקאנון היהודי והנוצרי, "ספרות המערב" המובילה מערים עתיקות כאלכסנדריה לערים צעירות הרבה יותר כניו אורלינס, אולי גם מסורות אפריקאיות ששרדו את הקולוניאליזם או התעצבו דרכו – ויוצר נקודת מבט שבזכות זכרונה הארוך היא פתוחה ואוניברסלית, אך בה בעת מזוהה באופן ברור והחלטי עם הצד המדוכא והמורד במשוואת הכוח האנושית.

נקודת המבט הזאת נוכחת מאוד בשירי קובץ, ומעניקה לרבים מהם קול צלול וקווי מתאר חדים. יש במבחר לא מעט שירי מאבק וזעם, קינות ומזמורי זיכרון, המנונות של סולידריות וגאווה וכו'. קל להבין למה משוררים ישראלים צעירים נמשכים לקול הזה, שמשלב בדרך משכנעת כל-כך מבנים שיריים מסורתיים עם רוח מתריסה ונאבקת. הרווח כפול – גם זיכרון היסטורי ארוך, שמגיע עד פיתום ורעמסס ונהרות בבל, גם התנגדות ומרד. היסודות האלה קיימים, כמובן, גם בשירה העברית, אבל המציאות הישראלית מקשה מאוד על הניסיון למזג ביניהם.

ובשירי "כושילאמאשלהם" יש יסוד מושך נוסף, שקשור למוזיקליות שלהם, שמהדהד בה ערוץ מרכזי במוזיקה של המאה העשרים, זה שזורם מבלוז וסווינג עד סול וראפ. בסופו של דבר "כושילאמאשלהם" היא אנתולוגיה של שירה אמריקאית, וזה חלק חשוב מכוחה. בניגוד להשפעה הניכרת של מוזיקה וטלוויזיה אמריקאיות על התרבות הישראלית, השפעתה של השירה האמריקאית על השירה הישראלית מוגבלת למדי, ובעשרות השנים האחרונות היא אף הלכה ופחתה. "כושילאמאשלהם" מצטרף לסדרה של יוזמות נוספות לתקן את המצב הזה – כתרגומיהם של עודד פלד ודורית וייסמן למשוררי הביט, או תרגומיהם של ערן הדס ועודד כרמלי למשוררי האקדמיה האמריקאית – ועושה את זה מהזווית הכי מוצלחת ונחוצה.

כושילאמאשלהם, שירה שחורה – אנתולוגיה זמנית, עורכים: אפרת ירדאי וערן צלגוב, הוצאת רעב

• הספר באתר אינדיבוק.