לכאורה "תנאים מוקדמים" הוא ספר ביכורים משותף של שני משוררים צעירים, מוחמד אגואני ויונתן קונדה, אבל למעשה הוא קצת (או הרבה) יותר מזה, ואפשר לראות בו ניסוי ספרותי מורכב שמוביל את השירה הישראלית לאחת החזיתות הפחות מטופלות שלה. נכתבת לא מעט שירה פוליטית בעברית, אבל פוליטיקה כרוכה לעתים בהונאה עצמית: קל להיסחף לעמדות אידיאולוגיות תקיפות, קשה הרבה יותר להתמודד עם הקונפליקטים הקונקרטיים שבתוכם העמדות האלה מתעצבות, ובעניין זה אין הבדל מהותי בין שמאל לימין: שני הצדדים פחות ביקורתיים ממה שנדמה להם. ב"תנאים מוקדמים" ההקשר הוא ביקורתי מיסודו, שכן מטרתם של שני המשוררים כפולה: לעצב ביחד יהודי-ערבי – זה הפרוייקט הפוליטי-תרבותי שהם מגוייסים לו, פרוייקט שמזוהה כמובן עם כמיהותיו של השמאל – אבל בה בעת להתעמת באופן ישיר, מיידי ואישי מאוד, עם הסדקים והפחדים שמאיימים על הדיאלוג הזה מתוכו ומחוצה לו.
"תנאים מוקדמים" אינו שיתוף הפעולה האמנותי היחיד בין אגואני וקונדה. שניהם פעילים, יחד עם אחרים, בלהקת ההיפ-הופ היפואית "סיסטם עאלי", שידועה בנטייתה לאחד ביצירותיה ראפ ערבי, עברי ורוסי. שני שיתופי הפעולה האלה צמחו בסניף היפואי של תנועת הנוער היהודית-ערבית "סדאקה-רעות", שבו צמחו פרוייקטים מרתקים נוספים, כמו מופע הספוקן וורד "על התל" (ספוקן וורד, או בקיצור ספוקן, הוא שירה אוראלית, מדוברת, בימתית) שקונדה מעורב בו לצד האחים נטע ורז וינר, או האנסמבל הבינתחומי "זמר פלוגות" שמחבר בין אמנים פלסטיים, לשוניים ובימתיים. על פני השטח אין שום גימיק היפ-הופי או ספוקני בשירים של אגואני וקונדה – להפך: זוהי שירה כתובה לחלוטין, שירה במובנה הקלסי, הנאמן למסורת – אבל משהו בישירות של ראפ או ספוקן ניכר אצל שניהם: בעברית הכנה והבוערת שלהם, ובנכונותם לרתום את קולותיהם לטובת שיתוף פעולה שתוצאותיו אינן צפויות מראש, ולנוע באופן חופשי בין מודוסים שונים של כתיבה: שירה "פנימית" רכה ומתנגנת ושירה "חיצונית" קשה ומתריסה, שירת התנגדות ומאבק ושירת היסוס וחיפוש, שירת יחיד ושירה דיאלוגית.
הספר מורכב משלושה שערים: בראשון מכונסים שירים של אגואני, בשני של קונדה, ובשלישי שירים שכתבו שניהם יחד. זוהי סיטואציה רווית מתח שכן לצד החיבור בין שני המשוררים מובלט גם הניגוד ביניהם. הפואטיקות שלהם שונות לחלוטין. אגואני כותב שירת "אני" מובהקת, שבה המשורר קופץ בכל שורה, בכל מילה כמעט, מעבר למחסום פוצע של בדידות ועוינות, ומייצר אגב כך תנועת דילוג מיוסרת ורבת יופי שהמניע שלה הוא כמיהה לחיבור, לבית, לחווית "אנחנו" חמקנית אך נחשקת. קונדה, לעומת זאת, נע בשיריו בכיוון ההפוך – מ"אנחנו" יציב מאוד, כוחני ורודני, ה"אנחנו" של העברית הציונית והעוצמה החומרית והצבאית של מדינת ישראל, לטובת מקום סדוק ופתוח יותר, שבו יוכל, כך הוא מקווה, לבחון ולהגשים את חרותו.
ומשתי הפואטיקות הללו נולדת בשער השלישי פואטיקה שלישית, עצמאית, שקורעת וממזגת את שני הקולות. החיבור דורש ויתור, וכדי להתחבר מוותרים שני המשוררים על "המרכז הפנימי" שמגונן עליהם בשירים שהם כותבים לחוד: אגואני מוותר על האנרגיה המאזנת של הכמיהה הלירית, קונדה על היציבות המתעתעת של הזעם הביקורתי, ורק בעקבות הויתור הזה, במקום חשוף מאוד, נולד המפגש ביניהם. בכמה מהדואטים בולט קו טראגי שקשור בראש וראשונה למוות, ולתחושה שהמילים המשותפות מקפלות בתוכן מתים וזכרונות רבים מדי. בדואטים אחרים בולטת תחושה מסחררת אך גם מבהילה, נטולת אוריינטציה ומרובת ספקות, של נפילה חופשית על סף התרוקנות וקריסה. הקווים האלה אינם נעדרים גם מהשירים שהמשוררים כתבו לחוד, אבל הביחד מדגיש ומחצין אותם, ומאפשר התמודדות כנה וישירה יותר עם התנאים המוקדמים לדיאלוג ולשינוי חברתי. זהו ביחד צנוע ורעוע, המחייב סוגים חדשים של קשב ופתיחות, ודווקא משום כך הוא עשוי להוביל את השירה הישראלית לאפשרויות חדשות, לא ידועות.
*****
*****
מוחמד אגואני, יונתן קונדה, תנאים מוקדמים, מטען
- שירים מתוך הספר ב-ynet.
- רשימה של יובל גלעד בבלוג של מתי שמואלוף.
- שירים נוספים אצל רן יגיל ב-nrg.
2 תגובות