דקה 4

פורסם בתאריך 12 בדצמבר 2008 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

בסצינת כתבי העת הספרותיים של השנים האחרונות בולט כתב העת "דקה", הפעיל כבר כשנתיים, בראש וראשונה בצניעותו. מעידים על כך לא רק ממדיו הפיזיים – הוא מעוצב כספרון קטן בגודל כף יד בערך –  אלא גם הפרופיל התקשורתי הרגוע-יחסית שלו, אולי משום שבניגוד ל"הו!", "מעיין", "מטעם", "כתם", "עכשיו" או "הליקון" אין לו עורך דומיננטי, והוא לא מתהדר באג'נדה ספרותית או פוליטית קולעת וקלה לניסוח. שלושת עורכיו הם משוררים צעירים ממקומות שונים על פני הגלובוס – בועז יניב מתגורר בבאר שבע, רוני הירש (מחברת השיר המצורף לרשימה) היא תל-אביבית, ערן צלגוב לומד בניו יורק – שמשתמשים ב"דקה" כדי לארח משוררים ואנשי ספרות בני גילם או מבוגרים מהם שאיכשהו קרובים אליהם ברוחם, אולי גם בצניעותם.

"דבר המערכת" שפותח את הגיליון מבהיר ומחדד את הצניעות הזאת, הופך אותה לעמדה, אולי אפילו לאידיאולוגיה. בסדרה של דימויים רומזניים מסבירים העורכים שאין להם מושג ברור מה מוביל אותם, שהם מעדיפים את החיפוש, את התעייה בדרכים צדדיות, את מה שמתגלה כמעט בהסח דעת, על פני יעדים ברורים המצויינים על מפה משורטטת מראש. בקריאה ראשונה חשבתי שזה עוד דבר מערכת סטנדרטי של משוררים צעירים המודים בחן שפרט לרצון להתבטא, כלומר להתחבר יחד ולהשמיע את קולם, אין להם – לעת עתה לפחות – בשורה גדולה, ואת מבוכתם הם עוטפים בדימויים יפים על "סימטאות צדדיות". קריאה מעמיקה יותר בדבר המערכת ובגיליון עצמו שינתה את דעתי. יש כאן אידיאולוגיה מודעת לעצמה, המכוונת אל הצנוע, הצדדי, התועה והמתפזר, ותוך כדי כך מתריסה – בעדינות יוצאת דופן – כנגד ההבחנות המקובלות בין מרכז ושוליים, חזק וחלש, נצחי וחולף או מצליח וכושל.

ברור שלא מדובר בחידוש גדול, שהרוח השורה על כתב-העת היא מה שמקובל לכנות כבר כמה עשורים "פוסט-מודרניסטית", ושמדובר במגמה רחבה מאוד, החורגת הרבה מעבר לגבולותיה של "דקה". אידיאולוגיות דומות, המדברות בזכותו של הצנוע, אפשר למצוא כמעט בכל רבדיה של השירה העברית בעשרות השנים האחרונות, ולעתים במקומות שנראים במבט שטחי מנוגדים באופיים, כהוצאת הספרים הסולידית "קשב" וכתב העת הפרוע "מעיין". הצניעות פורחת, ואולי זה לא מפתיע: מצד אחד יש לה תקדימים הרי-משמעות בהיסטוריה של השירה הישראלית, שכן היא נטועה היטב בערכיה של מהפכת "דור המדינה", ומצד שני היא מתיישבת היטב עם השינויים המבניים, החברתיים, שחלו בשירה העברית מאז שנות השמונים – דחיקתה לשוליה הרחוקים של התודעה הציבורית והמערכת המו"לית, פריחת סדנאות השירה ואתרי השירה באינטרנט, התפוררותו של מרכז יציב שאפשר לבטוח או להאבק בו, וכו'. ביטוי ישיר ושיטתי במיוחד של אידיאלוגיית הצניעות הזאת אפשר למצוא במאמרו של המשורר גלעד מאירי "ננו-פואטיקה", שהתפרסם לא מזמן באתר האינטרנט של קבוצת "כתובת" הירושלמית. שמו של המאמר מעיד על כוונותיו – מאירי מציע שם למשוררים למזער את שירתם, ובעיקר למזער את יומרותיהם ודרכי פעולתם, כדרך לשרוד בעולם אדיש וכאוטי.

בדרך כלל הצעות כאלה, להסתפקות במועט כמפתח לגאולה, לא משכנעות אותי, לפחות לא לגמרי. אני מחוייב מדי למסורת של השירה, למופתים הגדולים של העבר הרחוק והלא כל כך רחוק, ולערכים שמרניים כחתירה לשלמות. הקריאה ב"דקה" הפתיעה וריתקה אותי כי משהו בעדינותו של כתב העת, באנדרסטייטמנטים המתעתעים שלו, וביחס המעורפל אך ההרמוני בין חומריו, רמז לי שאולי זה אני שתקוע, שאולי הגיע הזמן לוותר, לשכוח את תביעות העבר, לזרום, לאבד את הדרך, להתמסר. ואולי לא. לפחות בדבר אחד השתכנעתי: ש"דקה" הצנוע מצליח ליצג את מגמות העומק של השירה הישראלית הצעירה שנכתבת היום טוב יותר מכל כתב עת ספרותי אחר.

hirsch

דקה 4, מערכת: בעז יניב, ערן צלגוב, רוני הירש, הוצאת פרדס

תגיות: , , ,

יום שישי, 12 בדצמבר, 2008 כתבי עת

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון