לאור היה משורר משמעותי מראשית דרכו, אבל נדמה שרק בשנים האחרונות הוא הגשים כמיהה דו-משמעית שליוותה אותו תמיד, והצליח לכבוש את עמדת המשורר הסמכותי – משורר שהוא גם אב ומורה דרך – עמדה שיצירתו נרתעה ממנה באופן עקבי, ובה בעת חתרה אליה במלוא כוחה. התשתית להשג קשורה ליכולתו לחשוף בגופו וברוחו סתירה בסיסית שמערערת את רוב האידיאולוגיות המקובלות: הסתירה בין ההורות והמשפחה כמקור הכרחי של ערך ומשמעות, לבין התביעה הפוליטית לחירות ולצדק, שאינה אלא התרסה כנגד המשפחה ונציגיה: האב, הפטריארך, השבט, המעמד או העם. כי חירות פירושה הזכות למרוד בצו האב, וצדק פירושו דין שווה לכולם, בלי ששיקולים נפוטיסטיים, משפחתיים או שבטיים, יטו את הכף.
לאור היה משורר משמעותי מתחילת דרכו כי הוא מעולם לא טשטש את המקור הפיזיולוגי, התאוותני, "המלוכלך" לכאורה, האדיפאלי או הפאלי, של התביעה לחירות ולצדק. והמקור הזה הוא התשוקה לחיות, כלומר לכבוש ולנצח. התשוקה הזאת ממלאת את שירתו, אבל היא מתנפצת שוב ושוב אל תוך עלבון. כי לא רק לאור משתוקק לכבוש. גם אחרים. ולפעמים הם חזקים ממנו, משום שבמקום להיות משוררים כמוהו הם בחרו להיות אנשי עסקים, גנרלים, פרופסורים באוניברסיטה. יתרונם עליו ברור, והם מגבילים את חרותו. וכשהחירות מתנפצת היא מניבה זעם קדוש, שמפרש את עצמו כתביעה לנקמה, כלומר לצדק.
צדק פיוטי, כמובן. באחד השירים בספרו החדש, "אדון", משתין הרשע (הפרופסור, נניח), על קברו של לאור, אך נקמת המשורר אינה מאחרת לבוא. הרשע משתין עליו בעולם הזה, אבל בעולם הבא, עולם הזיכרון והתפילה, לרשע לא יישאר זכר, ואילו שיריו של לאור יעמדו בכל יופים. זה גם הבסיס לתורתו הפוליטית של לאור: אולי אין סיכוי לנצח את הרשעים, אבל חובה להתנגד להם, כלומר להתנחם בעמידותן היחסית של המילה, המחאה, השירה. גם אם המחיר הוא רדיפה וסכנת מוות.
עד שאת/ה הופכ/ת להורה. כי אז המחיר, סכנת מוות, גבוה מדי. לאו דווקא לעצמך אלא לילדיך. כך נולדה סדרת השירים הנפלאה שמכונסת בשער "הקומביין", המנוסחים כולם במתכונת העצה המהופכת, השלילית, האירונית. מוקד הדיון הוא השאלה אם למנוע מן הבן להתגייס לצבא. ברור שהתשובה חיובית, כי בצבא הוא עלול למות בקרב, וחייו יקרים מכל. אבל איכשהו גם ההפך נכון, שכן יש להגן על הבן לא רק ממלחמות הגנרלים אלא גם ממלחמותיו של ההורה, כלומר מהמאבק הסיזיפי בכוחות הרשע. תבנית העצה המהופכת משרתת היטב את הסתירה הזאת, שכן היא פותחת להורה מרחב של אחריות אישית: עליו לפרש בעצמו את חובותיו, בלי ששיקולים פוליטיים, ממסדיים או אנטי ממסדיים, יכשילו את מצפונו.
המגמה הזאת מגיעה לשיאה בשירים המשפחתיים המכונסים בשער האחרון בספר. כאן נוגע לאור בתבוסה מסוג חדש, לא בתבוסה הצפויה לכוחות הרשע אלא בכניעה לאהבה ההורית והמשפחתית. המשורר מגלה שכוחו לגייס את בנו למלחמותיו מוגבל, כי הריבון האמיתי הוא הבן. זה הבן שמחליט לאילו ממלחמות האב הוא מצטרף, והאב יכול רק להודות לו כמו לאל רב חסד – "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי, בכורי, יחידי" – או להפך: להצדיק את הדין ולהשלים באהבה עם הסתר פניו.
אלא שגם כאשר לאור נכנע לאהבת המשפחתית הוא לא נוטש את אינסטינקט החירות והצדק, והאינסטינקט הזה מתפרץ בכמה מהשירים הסבוכים ביותר בספר: בשירי השער "היה כאן נער" שמוחים בחריפות כנגד האהבה המשפחתית – השבטית, "העֶדְרִית" – בשם הגוף הנמחק והתשוקה המוכחשת, ובשיר "הבדלה", שבו המשורר מבצע טקס של נקמת דם מזעזעת לעיני בנו. השירים האלה מכשילים כל ניסיון להעניק לספר פרשנות הרמונית, ומזכירים שהסתירות שמניעות את המשורר אינן פתירות. בסופו של דבר הכל – גם האהבה – קורס אל תוך הבור המדמם של התשוקה לחיות, שקשה להבדילה מהתשוקה למות או להרוג.
2 תגובות
אמנם כבר כתבתי אצלי אבל מקווה שזה לא יותר מדי לכתוב גם כאן כמה הביקורת הזאת קולעת. איך אתה מצליח במעט מלים מתומצתות לרדת לשורש העניין בצורה חכמה ואמיצה. וגם מה שכתבת בזמנו על הפואטיקה והעמדה ההגותית של לאור ברשימה על מטעם 14. למדתי מזה הרבה. תודה רבה.
טלי, תודה! איכשהו הצלחתי חצי-לשכוח את הרשימה שלי על מטעם 14 (אולי משום שבאמצע כתבתי על מטעם 20 והתייחסתי ללאור גם ברשימה על מעיין 7) והיה נעים וקצת משונה להיזכר בה ולקרוא אותה שוב. ודרך אגב – כשכתבתי את הרשימה על "ספר העדר" היתה לי בראש הרשימה החכמה שלך על "ויעמוד בני", שעזרה לי מאוד.