שירה סתיו, לשון איטית

פורסם בתאריך 2 במרץ 2012 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

שירים רבים בספר הביכורים המרשים של שירה סתיו עוסקים באותה חווית יסוד – נטישת בית ההורים. זו חווית יסוד בחיי כולנו, יסודית כל כך שהיא מעלה על הדעת פסוקים עתיקים במיוחד כמו "ויעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" או "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". סתיו משתמשת בגרסה מעודכנת-מגדרית של הפסוק השני כדי לפתוח את ספרה: "ותאמר לכי לך מעירך ומחדרך / ומבית אביך אל הרחוב אשר אראך שם". המילה המקראית "ותאמר" היא רב משמעית. לא ברור מי אומר "לכי לך": אם זה אלוהים ממין זכר שסתיו פונה אליו בגוף שני, אלוהים ממין נקבה שהיא מוסרת את דבריה בגוף שלישי, דמות אנושית עם עוצמה אלוהית, ואולי זו השפה העתיקה עצמה שמאיצה בבת לנטוש את בית אביה. כך או כך, הדמות הזאת משתתקת בהמשך השיר ומותירה את ההולכת לבדה: "ותחרש ולא תוסף לדבר עוד." הנטישה היא גם הינטשות.

בשירים אחרים הנטישה מתוארת בקווים לא פחות דרמטיים. בשיר "הקפיצה" היא מדומה לזינוק לתהום, וגם שם מי שיוזם את הקפיצה מותיר את הקופצת שרועה לבדה על הקרקע, והנוטשת הופכת לננטשת. ב"גדלנו" מדומה הנטישה לבריחה מבעד לסורגים, כמעט כמו מכלוב. לפעמים לא הנטישה עצמה מתוארת אלא המרחק הגדול שהוליד אותה ונולד ממנה, אם כי גם בשירים האלה מתבלט כשרונה הגדול של סתיו – הכישרון לגולל סיפור סבוך ודרמטי, על כל מורכבותו, בשורות שיר צלולות וסוחפות.

באחד השירים מזהה המשוררת את אביה בתצלומים שמופיעים בספר "השומרונים: בישול, מסורות, מנהגים" מאת דנצ'ו ארנון, והזיהוי מוביל לדיון בתהום הפעורה בין מי שצופה בתצלומים ומה שניבט מהם. נדמה לי שזה המקום היחיד בספר שבו נרמז שסתיו גדלה בבית שומרוני. היא לא מסתירה את העובדה הזאת אך אין ספק שהיא מצניעה אותה, אם כי ברור שעצם פרסום הספר הופך את המוצנע לגלוי. ברור גם שסיפור הנטישה וההינטשות שסתיו מספרת בשיריה כרוך בצורך הזה – למצוא את שיווי המשקל הרצוי בין המוצנע, הלכוד, הנרמז לכל היותר בין השורות, לבין הגלוי, הצלול, המנוסח בביטחון ובחדות.

להבחנה בין מוצנע וגלוי ממדים רבים שרלבנטיים לשירתה של סתיו. אחד מהם קשור להבחנה בין תפקידי האישה והגבר בחברה מסורתית – לאו דווקא החברה השומרונית – ואחר להבחנה בין שירה ופרוזה או שירה וסיפור. בריאיון שערכה איתה הסופרת עינת יקיר (ופורסם באתר האינטרנט של בית אבי חי בירושלים) סתיו אמרה: "בדיעבד אני מבינה שחלק גדול ממה שכתבתי עליו קשור בקושי לדבר, להתבטא – כובד הפה והלשון. זה קשור לזה שאני כותבת שירה ולא פרוזה. התחושה הבסיסית שלי היא שאני לא יכולה לכתוב סיפור, כלומר התחלה-אמצע-סוף, רצף, אורך נשימה. מה שאני מרגישה הוא שתיקות, קיטוע, גמגום."

האמת היא שאין שום גמגום בשירתה של סתיו. להפך, "לשון איטית" הוא אחד מספרי השירה הרהוטים והנוקבים ביותר, ולכן המופלאים ביותר, שקראתי בשנים האחרונות. שירה אינה גמגום – הבנתה כגמגום היא תפיסה אסתטית אופנתית מאוד, שמקורה באספקטים מסויימים של המחשבה הפוסטמודרנית, אבל אין לה שורשים של ממש במסורת הספרותית – אלא ההפך מגמגום: יתרונה על פרוזה היה מאז ומתמיד יכולתה לחתוך אל העיקר במלים מעטות וטעונות עד למקסימום. וזה בדיוק מה שסתיו יודעת לעשות.

אז מנין הצורך להדגיש דווקא את הגמגום, או לקרוא לספרה "לשון איטית"? התשובה קשורה לא לסגנון הכתיבה של סתיו אלא לסיפור שהיא מנסה לספר, וזה סיפור שעשוי בחלקו הגדול מקיטועים  ושתיקות. ומה ששותק בשירתה – ובמובן זה מגמגם – הוא מה שנותר מאחור, מה שננטש ועדיין מנסה לדבר, מורשתו העתיקה של משה כבד הפה, זו שהוגה "שובי" בכל "לכי לך".

 
שירה סתיו, לשון איטית, דביר

תגיות: , , , , , , ,

יום שישי, 2 במרץ, 2012 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

3 תגובות על שירה סתיו, לשון איטית

איש
12 במרץ 2012

צר לי, לא התלהבתי. עיינתי בספר שיריה של סתיו כמה פעמים, בכמה מקומות שונים, אבל לא הצלחתי למצוא בהם, בכל פעם, את המשהו הזה שיפרוץ ויעבור הלאה – הלשון אולי לא מגומגמת, אבל בחלקה כן, בחלקה היא משתמשת לא בחוכמה במשלב גבוה, השירים סיפוריים, סיפוריים מדי, אישיים מדי ולא מצליחים להיעשות לשירה. צר לי. סתיו משתמשת אולי היטב בלשון, אבל שירה אין.

ברבי דוד
12 במרץ 2012

שיר נפלא סתיו
אהבתי את הכתיבה הישירה והאישית שלך
אחפש את הספר
תודה

[…] הן בנו חלק ניכר מהיסודות התרבותיים שמפרים אותי. הספר של סתיו (בקישור ביקורת מצונית של אלי הירש) הוא תגלית מסעירה […]

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון