הגענו לכרך הרביעי, האחרון, במפעל הכינוס של שירי אבידן, מפעל שמתעד בעזרת עורכיו ענת ויסמן ודוד וינפלד מסע ספרותי ארוך ומורכב שהשירה הישראלית עדיין לא עיכלה את ממדיו, ושאחד הכוחות המרכזיים שהניעו אותו היתה תשוקתו של אבידן להרחיב ללא הרף את גבולות השירה, ולבחון את עוצמת החיכוך שלה עם צורות תקשורת נוספות, מעודכנות ופתוחות יותר. אלא שלקראת סוף הדרך משהו בתאוות הקדמה והחידוש של אבידן כנראה נבלם והסתבך, ובשיריו המאוחרים, אלה שמכונסים בכרך החדש, היא התחלפה בעמדה אחרת, שבולט בה הרבה יותר הצורך המנוגד להתמיד, להיאחז, להחזיק מעמד, ואפילו הפיתוי לסגת אל העבר.
לתנודה של אבידן מהעתיד אל העבר יש בכרך האחרון של כל שיריו ביטוי אחד שקופץ לעין, והוא ריבוי יחסי של שירים שקולים וחרוזים בתבניות סדורות ושמרניות במובהק, בין השאר בצורת הסונטה. ברור שאבידן חזר בשירים האלה לחרוז ולמשקל של נעוריו, אבל משהו בסימטריה המודגשת שלהם רומז גם להשפעתה של מחברת "הדיגומים" שלו משנות השבעים, שבה אבידן היה עסוק בניסיון לחקור ולחקות סגנונות כתיבה של משוררים אחרים. הרושם הוא שבשירת החרוז והמשקל המאוחרת שלו אבידן "דיגם", כלומר חיקה או שחזר, הבטים חשובים בשירתו המוקדמת – בין השאר את הנימה המלנוכלית-קיומית שרווחה בה – והציע לה גרסה מעוגלת, נוסטלגית, מודעת להתמעטותה ולהתרוקנותה, ולכן גם שוברת לב בעדינותה העצובה והמפוכחת.
ביטוי נוסף לעצירת הדהירה של אבידן אל העתיד מתגלה בעיקר ב"ספר האפשרויות" מ-1985. זה ספר מצויין, אך בניגוד לספריו הקודמים של אבידן אין בו שום חידוש סגנוני. להפך: הרושם הוא שאבידן מפעיל בספר הזה את קולו המיוחד באופן מתורגל מתמיד, בלי צורך בהסתחררויות צורניות. רוב הספר נכתב בתבנית שאפשר לכנות "יומן ההגיגים המתועד" – רצף של סקיצות או הרהורים שאבידן לא טרח לפתח לשירים מוגמרים או לחבר למחזור שיש בו רמז להיגיון פנימי מאחד. ההגיגים, שעוסקים בנושאים המוכרים של אבידן – פוליטיקה, מגדר, הזדקנות, היחס בין שירה וטכנולוגיה, נסיונות של המשורר לתרץ לעצמו את כשלונותיו הכלכליים וכו' – גולשים מעניין לעניין בלי יסורי מצפון ומתנסחים בעברית אבידנית נינוחה ועניינית במיוחד. אבידן של "ספר האפשרויות" הוא אבידן נטול אופוריה, ובמידה מסויימת גם נטול יומרות יוצאות דופן, פרט לתוכנית שנרמזת מדי פעם לעמוד בהתחיבויותיו המו"ליות ולהשלים סוף-סוף את כתב היד של "ספר האפשרויות". יותר מכל דומים יומני ההגיגים האלה למין מוניטורים אינטלקטואליים שאבידן עוקב בעזרתם אחרי עצמו, על מנת שיהבהבו בשורות שיר בכל פעם שיזהו סימן של התעוררות, של פעילות, של חיבור מינימלי לכוחות החיים והבטחות העבר.
הביטוי המסתורי והמרתק ביותר לשיבה של אבידן אל העבר מופיע בשירים שכתב אחרי פרסום "ספר האפשרויות", וכונסו ברובם בספרו "המפרץ האחרון" מ-1991. פוליטיקה תמיד העסיקה את אבידן – לאו דווקא כמנוף לרגישות מוסרית אלא כדפוס מרכזי של תקשורת המונים – אך בשיריו האחרונים-ממש היא הפכה לאובססיה. זוהי שירה שמתרגמת פוליטיקה למיתולוגיה המבוססת על זכרונות משני סוגים: מהספרות המקראית וממלחמת העולם השניה. המגמה הזאת זכתה לחיזוק דרמטי עם פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה, שבה אבידן מצא את עצמו בוהה בדרמת המלחמה המצולמת שהוצגה 24 שעות ביממה על מסכי ה-CNN. זה היה חידוש תקשורתי מרהיב באותם ימים, שרק הספקטקל של הפלת מגדלי התאומים, כעשר שנים מאוחר יותר, הצליח להשכיח. הוגה צורות התקשורת של העתיד גילה לפתע שהפך לצרכן סביל שלהם, אחד מרבים, ותגובתו היתה אקסטטית, אסכטולוגית, נלהבת ומבוהלת. המגמה הזאת הגיעה לשיאה בשיר "ציוד ומלאי" שפורסם ב-92 ב"ידיעות" וקטע ממנו מצורף לרשימה – שיר המנוסח כקטלוג חסר מוצא של מלים חדשות ועתיקות, אלימות וחיים בצל המוות: שיר ספירת המלאי והחזרת הציוד של דוד אבידן.
דוד אבידן, כל השירים 4, עורכים: ענת ויסמן ודוד וינפלד, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק
- הספר באתר ההוצאה.
- שירים נוספים ורשימה של רפי ויכרט בבלוג של רן יגיל ב-nrg.
- לרשימה על 'כל השירים כרך 3'.
- לרשימה על 'כל השירים כרך 2'.
- לרשימה על 'כל השירים כרך 1'.
תגובה אחת
ניסיתי לקרוא, כהצעת אבידן, "כל שורה בדילוג שורה", והתקבל שיר באופציה חדשה. למעשה, שניים. פעם מהשורה הראשונה ופעם מהשורה השניה. עדיין תוהה: האם די לו לשיר להיות "קטלוג של מילים חדשות ועתיקות", עליהן אנו תולים את האסוציאציות שלנו, כמו על וו? האם זו חכמה שירית מספקת כדי להפוך השיר ל"מצוין"?