ספרו החדש של חיים גורי, "השירים כרך ג", מוצג כספר המשך לשני כרכי "השירים" שלו שראו אור ב-98, מעין כרך מילואים והשלמות המכיל טקסטים משני סוגים. שירים שגורי כתב אחרי 98, והופיעו בספריו "מאוחרים" ו"עיבל", וטקסטים שכתב לפני, רובם הרבה לפני, ובכל זאת לא כלל בשני הכרכים ההם, כנראה משום שלא ראה בהם אז חלק אינטגרלי משירתו. גם כעת הוא מתקשה לראות בהם שירים של ממש, ומעדיף לכנותם "כמו-שירים" ו"שירי זמר", כלומר פזמונים. שניים מהפזמונים האלה הם הטקסטים המפורסמים ביותר של גורי, "באב אל ואד" ו"שיר הרעות", המהווים מבחינות רבות את גרעין תהילתו.
התוצאה, לפחות כשהיא נבחנת על פי הצהרות המשורר, משונה למדי: זהו ספר המכיל שירים שכולם חדשים לצד כמו-שירים, כלומר לא-שירים, שרובם ישנים. הניגוד בין שני מרכיבי הספר מודגש בשל הרושם ששירתו של גורי בשנים האחרונות עוסקת בחשבון נפש הולך ומסתבך שיש בו יסודות אישיים מאוד, ואילו הכמו-שירה מפעם היא ברובה בעלת אופי שונה בתכלית, הרבה פחות אישי או ביקורתי. חלק מהטקטים הישנים בעייתי למדי, כמו "אל תלך ליפו" משנות השבעים, שחושף מבעד לנוסחאותיו האוריינטליסטיות – שהן קיצוניות גם על פי הסטנדרטים הפחות מחמירים של העבר – עוינות חריפה לערביי יפו, בעיקר לאלה שגלו ממנה בתש"ח.
במבוא רומז גורי לקושי שלו עם מדיניות העריכה שנקט בה. "עד היום נמנעתי מלכלול בכפיפה אחת שירים ופזמונים" הוא כותב, ומבהיר שמשהו עקרוני השתנה בגישתו. את השינוי הוא מייחס לדן מירון. "הוא יעץ לי לכנס הפעם הזאת את כל מרכיבי שירתי לזמניה ולצורותיה, בבחינת 'כולם היו בני', כי פגישה כזאת לא תזדמן לי שוב." המלים האלה "פגישה כזאת לא תזדמן לי שוב", נשמעות כמו טיעון מו"לי נפתל במקצת – כנס עכשיו כל מה שאתה יכול בטרם יהיה מאוחר, שהרי אתה כבר בן שמונים ושמונה – אבל לזכותן יש לומר שהן נוגעות במניע העיקרי של גורי ביצירתו המאוחרת. זה בעצם מה שגורי, על פי עדותו, עסוק בו בשנים האחרונות, להזדרז לכתוב את מה שלא הספיק עדיין.לכתוב, מניע שמנוסח ברבים משירי הכרך, ובאופן מפורש במיוחד בשיר שפותח אותו: "כי הנה האיש הזה כבר הולך, כנראה, / להתרחק לו, להסתלק מכאן. / וזו כמעט ההזדמנות האחרונה להתרשם, להתראות, / להכיר קצת זה את זה, / להאיר כמה סתומות, לפני החושך המכסה".
לביטויו הנחרץ ביותר מגיע המניע הזה בשער שחותם את הספר. זהו שער שחורג בדרכים שונות מההבחנה הרעועה בין "שירה" ל"כמו שירה", וכולל שני טקסטים שגורי כתב ממש לאחרונה. הכותרת שניתנה להם, "דפים מספר הצוואות", מעלה על הדעת את האפשרות – הבדיונית, יש להניח – שיש באמת ספר כזה שאמור לראות אור אחרי מותו של גורי, ובינתיים מפורסמים ממנו רק "דפים". גורי מציג את ה"דפים" הללו כדברים שנוגעים "באישי ובנסתר ביותר", מה שראוי לומר רק סמוך מאוד למוות ובעצם מעבר לו, אך כשקוראים אותם מתברר שאין בהם שום דבר אישי ונסתר במיוחד. להפך: הם מבטאים השקפת עולם מוכללת שדומה דמיון רב למשנה הפוליטית המוכרת של גורי, הקושרת בטחוניזם ציוני לחילוניות אנטי-משיחית: נס לא קרה לנו וגם לא יקרה, והמשיח – כלומר הניצחון השלם או השלום המיוחל – לא יבוא.
אלה הם אכן שירים מהדהדים, אך לא משום שהם חושפים תוכן נסתר, אלא משום שהם מנסחים בכנות ובתוקף יוצאי דופן את יסודות השקפת העולם וחווית החיים של המשורר, ומתווים אגב כך את המכנה המשותף של כמו-שירתו המוקדמת ושירתו המאוחרת – מכנה משותף המבוסס על חווית הניצחון של תש"ח, אך בה בעת מתמודד עם ההכרה בכך שאין נצחונות מושלמים. כל ניצחון הוא פתח למלחמה חדשה, ולמלחמה האינסופית יש רק מוצא-לא-מוצא אחד: מוות.
חיים גורי, השירים כרך ג', מוסד ביאליק והוצאת הקיבוץ המאוחד