כתב העת "מטען" הזמין את אלטייב ע'נאים, משורר ומתרגם מבקעה אלע'רביה, לערוך את גליון מספר 20 שלו, וע'נאים הפך את הגיליון לאנתולוגיה דו לשונית של שירה פלסטינית צעירה. מדובר בשירה צעירה ממש. שמונה מתוך ארבעה עשר המשוררים שמשתתפים בקובץ נולדו אחרי 1970. הדגש על הדור הצעיר מכוון ומשמעותי: ע'נאים טוען במבוא שבשנים האחרונות חלו תמורות מופלגות בשירה הפלסטינית, שאותן הוא מייחס לגלובליזציה ולפתיחות הולכת וגדלה לשירה מערבית. השירה הפלסטינית נעשתה לדבריו ענפה ומורכבת יותר, וזאת לצד סיבוך נוסף שהוא דן בו, הקשור לכך שהיצירה הפלסטינית משתרעת על פני מרחב מפורק מבחינה פוליטית ותרבותית, הקרוע בין עזה, הגדה וישראל. משוררי הפזורה הפלסטינית, לעומת זאת, אינם כלולים בקובץ, וע'נאים מבטיח להקדיש להם בעתיד קובץ נפרד.
לאור המורכבויות והפיצולים, הדבר המפתיע ביותר בקובץ הוא אחידותו היחסית. לכל משורר קול משלו, ואמנות התרגום של ע'נאים מדגישה זאת, ובכל זאת קופץ לעין הדמיון הפואטי הגדול בין השירים. סביר להניח שהאחידות נובעת בין השאר מהעדפותיו של המתרגם והעורך. במבוא, כמין השלמה לדיון במורכבותה של השירה הפלסטינית, מבהיר ע'נאים שהאנתולוגיה מבוססת על "קריאה אישית בנוף הפלסטיני הפואטי", כזאת שאינה מתיימרת להקיף את הנוף הזה כולו. ודווקא הקריאה האישית הזאת היא שהופכת את האנתולוגיה למרתקת: אין קריאה שאינה אישית, ובקריאה של ע'נאים יש קוהרנטיות, עוצמה וחזון.
רוב שירי הקובץ עסוקים באופן גלוי ואינטנסיבי בתחושה חריפה של חוסר אונים וחוסר ממשות. שוב ושוב מתגלים שיבושים בסיסיים ברציפות הזמן והמרחב, בקשרים בין סימנים ומשמעויות ובין כמיהות ומימושן. השיבושים אינם מעודדים פיתוח של נקודות מבט ביוגרפיות או פוליטיות מפורטות וקונקרטיות, מהסוג שחביב על משוררים עבריים בני אותו דור. תחושת הריקנות והזרות חריפה מדי, כנראה, והיא תובעת ביטוי מיידי שמשתלט על השיר כולו. השירים נבדלים זה מזה לאו דווקא בסיפור שהם מספרים – בדרך כלל זהו סיפור דומה למדי, שמתנגשים בו כמיהה לממשות, לחיים, לערך, לביטוי עצמי, לאהבה, ותסכול מהעדרם – אלא ביחס הלשוני שנרקם בין שני הקצוות: מר וזועם או רך ומופנם, סוריאליסטי או אירוני, מסוחרר מרוב כמיהה נואשת או שחוק מרוב תסכול מדכא. ודווקא העובדה שברוב שירים אין פוליטיקה מפורשת – פוליטיקה מפורשת היא סימן לתקווה – מחזקת את תחושת היאוש הקלאסטרופובי שעולה מהקובץ, יאוש שקל לקשור למציאות הפוליטית שהחברה הפלסטינית נתונה בה, כלומר לכיבוש המתמשך.
כמה מהשירים בולטים יותר מאחרים, אולי משום שהם עוברים יותר טוב בתרגום, ואולי משום שהם מצליחים, כל אחד בדרכו, לחתוך את מסך היאוש הכבד באמצעות הומור, גילוי לב או דימוי קולע. שיריהם של באסם אלנבריס ויוסף אלקדרה, שניהם ילידי מחנה הפליטים ח'אן יונס בעזה, מתאפיינים בתיאור חי וישיר במיוחד של תחושת חוסר הממשות המשותפת לרוב שירי הקובץ. אלנבריס כותב: "אני איש שהתגלגל לרוח רפאים בחלוף הימים… עבודה אין לי, ושאיפות גם. אני משתכר ממשרה ישנה, מעסיק את נפשי בלעיסת הזכרונות והתמכרות לאינטרנט… רוח רפאים במראה. רוח רפאים בחדר. רוח רפאים במיטה. רוח רפאים בסלון. רוח רפאים על הכורסה. רוח רפאים ניבטת מהספרים. רוח רפאים עולה בחלון…". בולטים גם שיריה של אסמאא עזאייזה, אשת תקשורת שחיה בין רמאללה וחיפה, שמצליחים בכמה מלים מדוייקות להתיר את פקעת הכמיהה והתסכול שמענה את רוב משוררי הקובץ. בשיר "קמח", למשל, היא כותבת: "רעיון המשורר / הוא כיכר לחם טרי וערב לחך // תנורי הושבתו / מאז ראיתי משוררים / ברדת החושך משחיתים / את קמחם". ובולט במיוחד המחזור של נאצר רבאח, אגרונום מעזה, שקטע ממנו מצורף לרשימה – שיר שמשחזר האזנה לגיטרה וירטואוזית וקטלנית במיוחד, גיטרה של קליעים, ומעניק ללקט הדו-לשוני שורה שיכולה לשמש לו מוטו מהופך: "כשקליע מדבר / מי יצטרך לתרגום?"
מטען 20, לקט מהשירה הפלסטינית החדשה, ערך ותרגם: אלטייב ע'נאים
- רשימה של יובל גלעד בבלוג של רן יגיל ב-nrg.
- שירים נוספים באתר 'סיפור פשוט'.
תגובה אחת
קוראים לעיר "באקה אלע'רבייה" ולא "בקעה"- זה בכלל איזור אחר.