מהפכה 2011

2011 היתה שנת המהפכה, זו שהתרוממה במהלך הקיץ ושקעה עם בוא הסתיו, אולי כדי להמתין להזדמנות חדשה לפרוץ . תרומת השירה למהפכה היתה שולית. לא משוררים הלהיבו את המוחים בעצרות הענק אלא פעילים חברתיים, לעתים רחוקות סופר ידוע, כלומר כותב פרוזה, ובעיקר מוזיקאי פופ. מצד שני, תרומתה של המהפכה לתודעה העצמית של קהילת המשוררים היתה עצומה. פתאום הם גילו שיש להם מצע משותף. שכולם בעצם סוציאליסטים המבכים את מותה של מדינת הרווחה. שלכולם קשה – אין כסף, אין צדק, אין כבוד. ושכולם באותה סירה, עם העם ונגד הממשלה. כלומר בעצם בעד, ובלבד שתתן להם יותר כסף. והתודעה העממית החדשה הולידה מצב חדש: נכונות רחבה של משוררים מכל המחנות והגוונים לשתף פעולה למען השירה, למרות נטייתם לריב בעיקר זה עם זה, ולהתקוטט לא רק על ערכים חברתיים ואסתטיים אלא גם על מעט הכיבודים שעדיין שמורים למשוררים.

וכך, בעוד המהפכה נעלמת מהעין והתקשורת חוזרת לדיל הרגיל של כן אירן לא אירן כן יהודית לא דמוקרטית מתנחלים וחרדים, נוסד במהלך השבועות האחרונים "איגוד המשוררים" – התארגנות חדשה מסוגה, תקדימית למדי, שמדגישה בכל דרך את זיקתה למהפכת הקיץ. הלוקיישן: בית העם בשדירות רוטשילד 69, נדל"ן רב ערך שהוסב על ידי בעליו, לפחות לזמן מה, לקומונה של פליטי המאהלים. אורחת הכבוד בכנס ההקמה: דפני ליף. הפעילים: משוררות ומשוררים "מכל שדירות העם", בעיקר כאלה עם מזג עסקני או פוליטי, הן מהזן הותיק-ממסדי והן מהזן הצעיר-מהפכני. והמטרה: שירה, כלומר כסף ציבורי, כלומר כסף ציבורי לשירה. 

במבט מהצד זה יכול להיראות מלהיב, משעמם, הירואי, פתטי, מעורר תקוות, חסר חשיבות, מה שתרצו. במבט רחב יותר מדובר בתופעה מעניינת, אם כי בעיקר מבחינה סמלית. איגוד המשוררים הוקם שבע שנים בדיוק אחרי תפנית משמעותית בעולמה הצר של השירה הישראלית: היווסדם של שלושה כתבי עת חדשים בעת ובעונה אחת, שלושתם מתריסים וכריזמטיים, "הו!" "מטעם" ו"מעין". אחרי שנים שבהם המרחב הציבורי של השירה הלך והתפורר, נוצר פתאום אקשן שסחף לתוכו גם כתבי עת ותיקים יותר ועודד הופעה של כתבי עת נוספים, רבים מהם צעירים ומרדניים. ושטף כתבי העת היה רק פן אחד של פעילות הולכת ומואצת: קבוצות-קבוצות של משוררים צעירים שלא חיכו יותר לאישורים קמצניים מצד הממסד אלא התחילו לפעול באופן עצמאי, להיפגש בבתי קפה ופאבים עם שיק אנטי-בורגני או בדירות סטודנטים מתפוררות כדי לקרוא שירה ולחשוב על שירה, לארגן אירועי שירה נודדים ברחבי הארץ, לערוך ניסויים אסתטיים חדשים (ראויים לציון אירועי הספוקן וורד בלימה לימה ומחתרת הפנינה באנה לולו בר) ולגלות זיקה הולכת ומעמיקה לערכים חברתיים ואקטיביסטיים רחבים יותר. ביטוי אופייני למגמה הזאת היתה הפעילות של "גרילה תרבות" – קבוצת משוררים שהתמחתה בעריכת הפגנות ספרותיות למען עובדים מנוצלים ופלסטינים מנושלים, גילמה את ערכי המהפכה הרבה לפני שליף תקעה יתד בשדירות רוטשילד, וממלאת כעת תפקיד מפתח בארגונו של איגוד המשוררים. 

במלים אחרות: שבע שנים מעניינות למדי חלפו על השירה הישראלית הצעירה, שנים שבהן היא הוכיחה שהיא רשת שוקקת ומתחדשת של חיפושי דרך שמסרבת לשקוע בדיכאון או סטגנציה גם לנוכח מעמדה השולי וחולשתם היחסית של הממסדים הותיקים שלה. ואת מהפכת הקיץ בשדירות רוטשילד – לפחות מהזווית הצנועה הזאת, המשוררית – אפשר לראות גם כמסיבת הסיום הקצת גרנדיוזית מדי של שבע השנים הללו. ההרגשה היא שהושלם מעגל: צילם הארוך של משוררי דור המדינה התחיל סוף-סוף להתפוגג, החיתוכים החדים והיריבויות החריפות שאפיינו את שנות השמונים והתשעים התעדנו, והשירה הישראלית הולכת ומתארגנת סביב דור חדש ורוח חדשה, פתוחה ורבגונית יותר. אבל במסיבת סיום, כמו במסיבת סיום, מתגנב גם חשש. כי דווקא עכשיו, כשהילדים הטובים (לשעבר) מ"הליקון" מתחבקים עם האנרכיסטים הפרועים (לשעבר) מ"מעין", מזרחיים עמוסי זיכרון רוקדים הורה עם אשכנזים חתוכי זיכרון, מהפכנים שמתגאים בלשונם הרדיקלית הזריזה מתחברים לאנשי ממסד מובהקים, וכולם מתכנסים סביב הדגל המשותף היחיד – המדינה, הממשלה, הקופה הציבורית – מתחדדת גם ההבנה שהמשחק אף פעם לא נגמר. ברור שיותר כסף ציבורי עשוי להועיל, בעיקר לשירה המקורבת לגורמי ממסד בתוך עולם השירה ומחוצה לו, אבל חשובה לא פחות תודעת האופקים הפתוחים והגורל המשותף שהתפתחה אצל משוררים צעירים רבים בשבע השנים האחרונות. ועל התודעה הזאת צריך לשמור, עם כסף או בלעדיו.     

• אתר איגוד המשוררים.
• כתבה של מיה סלע ב'הארץ'.
• חגי קלעי תומך באיגוד המשוררים בבלוג "יחסי מין".
• אורי הולנדר מתנגד.
• עודד כרמלי מתנגד.
• מתי שמואלוף מגיב לעודד כרמלי.
• תהל פרוש תומכת.
• כתבה של גיא ארליך ונעם פרתום בעכבר העיר.
• רשימה של רועי צ'יקי ארד.
• רשימה של יובל גלעד באתר איגוד המשוררים.