מעין 7, חורף 2011

פורסם בתאריך 16 בדצמבר 2011 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

משהו הצטלל ב"מעיין" בשבע שנות קיומו. הזיקה בין העמדה הפוליטית של כתב העת – שמאלית, מתנגדת, "מהפכנית" – לבין עמדותיו הפואטיות נעשתה ברורה יותר. התבהרה גם חשיבותו, כלומר העובדה שהוא משמש כלי מרכזי לביטוים של דור ורוח חדשים בספרות הפוליטית הישראלית. וכעת, עם הידיעה ש"מטעם" עומד להפסיק לפעול, אפשר לדבר קצת יותר בביטחון על תהליך חילופי הדורות בקוטב השמאלי של החיים הספרותיים, ואולי לנסות להבין אותו.

הדמיון בין "מטעם" ו"מעיין" ברור: שניהם מחוייבים לטיפוחו של שמאל חילוני שאינו מתכחש לזהויות קונקרטיות יותר – נשית-פמיניסטית, מזרחית וכו' – אך גם אינו מרשה להן להאפיל על הניגוד הבסיסי, שכונה פעם "מעמדי", בין אדונים ועבדים, הון ובני אדם, "הם" (הגנרלים והעשירים) ו"אנחנו" (קורבנות השיטה ומתנגדיה).

הבעיה היא שזה "אנחנו" מטושטש במקצת. הוא אינו מבוסס על ברית כמו-שבטית המקדשת שפה וזיכרון משותפים, אלא על תודעה אידיאולוגית שאמורה לחצות זהויות אתניות ומסורות תרבותיות ולמוסס את הגורמים שמפרידים ביניהן. למשל: ברור שהפרוייקט הנחשק ביותר של השמאל הישראלי – שלא ממש מצליח להמריא – הוא לגבש חזית שבה יהודים וערבים ישתפו פעולה למען עתיד טוב יותר וכנגד הגורמים שמסכסכים ביניהם: גנרלים שמבססים את כוחם על מלחמות, עשירים שמרוויחים מהחלשת הזולת, כוהני דת שניזונים מבורות וחרדות עתיקות. והאתגר של כל ספרות שמאלית הוא להעניק ל"אנחנו" החדש שאליו היא חותרת, למרות המורכבות הפנימית שלו, תוקף ורצף.

כאן גם ניכר ההבדל בין כתבי העת. יצחק לאור מחוייב יותר מרועי ארד (לא ההבחנה הפרסונלית חשובה אלא הדורית) למסורת הקונקרטית שבה התפתחו האידיאלים של השמאל, כלומר לתרבות האירופאית והיהודית המתחלנת של מאות השנים האחרונות, ולאחד מעקרונות היסוד שלה: ביסוס קולו הסמכותי של האינטלקטואל – המשורר, למשל – כמי שמעניק ל"אנחנו" המהפכני צורה מופתית. המשורר, בזכות הסובייקטיביות היצירתית שלו וקרבתו האינטימית לשפה ולזיכרון התרבותי המשוקע בה, מוכיח לקוראיו שגם מתוך עמדה מתנגדת, חדשנית, שבורה כביכול, אפשר לשמור על קוהרנטיות לשונית וחוויתית, המתבטאת בקול אנושי מהדהד, רווי ברגש, זיכרון ומשמעות.

אלא שבדיוק את זה, כלומר את קולו הסמכותי של המשורר הנובע מיכולתו לפעול באופן יצירתי בין מסורת וחידוש, לא אוהבים ב"מעיין". לא אוהבים את הפתוס האופייני, את עומק הזיכרון, את המטענים התרבותיים העודפים-כביכול והנטייה למבנים מורכבים יחסית. כל אלה נתפסים, באורח מודע יותר או פחות, כנציגים מוסווים של הממסד המדכא והעבר המסכסך. והתשוקה היא לגבש את ה"אנחנו" המהפכני דווקא על "אני" מונמך, מושעה, מינימלי, שלדי, המודע באופן נואש לחולשתו מול הממסד. הרווח של גישה כזאת הוא כפול: גם תיאור מדוייק יותר של החיים בחברה היפר-קפיטליסטית – ש"אני" מינימלי,  שאינו מוגדר באמצעות נאמנויות הסטוריות אלא באמצעות כסף ותשוקה, הוא תוצר מובהק שלה – וגם יצירת תשתית נוחה יותר לתרבות אלטרנטיבית, מתנגדת, שאינה מקדשת את העבר אלא ממוססת את מורשתו המדכאת והמסכסכת.

התוצאה היא הספרות האופיינית ל"מעיין". אם נתרכז בשירה, המגמה היא להעדיף עברית כמו-מונמכת וכמו-מוזנחת שתואמת את המציאות החברתית והרגשית המתוארת באמצעותה (נדב ארנפלד, ג'לאל נאור, לינה פלאח), מבנים מוזיקליים בסיסיים כחריזה אוטומטית ומשחקי מלים שמנתקים בין צליל ומשמעות (ערן הדס, מרחב ישורון, ג'וני ספקטור), וגרסאות משומשות ומשובשות במתכוון של משלים מטאפיזיים, שעשועים ארס-פואטיים, משחקי תפקידים וחילופי זהויות ומסכות (שגיא אלנקווה, חגי קלעי, רועי רוזן). לכל ההעדפות האלה אותו מניע ואותו אפקט – החלשת הסמכות והסובייקטיביות של הקול הדובר. יוצאי דופן הם משוררים שמרשים לעצמם לבטא "אני", כלומר "אנחנו", קצת יותר קונקרטי וסבוך – תהל פרוש, פר'אס חורי, או שלמה חתוכה – ששיריהם מתאפיינים במימד של רצינות ופתוס שלא לגמרי אופייני לכתב העת, ואולי יכלו לפרסם גם ב"מטעם". לרשימה מצורף שירו של נורי אלעוקבי, יליד אלעראקיב ופעיל מרכזי למען זכויות הבדווים, שמשקף בתמציתיות את מושג השירה ותפיסת העולם של "מעיין": כולנו חיים בכלא ולכן כולנו דומים ושווים – סוהרים ואסירים, כתומים ושחורים, אשמים ולא אשמים.   

 מעין 7, חורף 2011, עורכים: רועי ארד, יהושע סימון

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 16 בדצמבר, 2011 כתבי עת

תגובות פייסבוק:

4 תגובות על מעין 7, חורף 2011

איתי
28 בדצמבר 2011

מאמר חזק, ללא ספק! אף שטרם עיינתי בגליון הספציפי של כתב העת נשוא המאמר, נראה לי די ברור מדוע מעדיפים במעיין לטשטש את ה"אנחנו" ולהימנע מלבסס אותו על ברית כמו-שבטית המקדשת שפה וזיכרון משותפים, שכן בכך עלולים שם להיקלע לאותו דיסוננס עם האתוס (או מוטב הנרטיב) הפלסטיני, ובעטיו של זה אפשר שיאלצו להכיר בבעיתיות ההגדרה העצמית של הפלסטינים, שהברית שלהם אינה מקדשת שפה ייחודית וגם זיכרון אתני בלעדי הוא סוגייה בעייתית שם.

טלי
28 בדצמבר 2011

תודה רבה. רשימה חכמה שמצליחה להמשיג באופן תמציתי וקולע עניינים רחבים ומעורפלים למדי כמו פואטיקה של תקופה ושל כתב עת והאדם שברוחו הוא נוצר. גם אם ברגע הראשון חסרה לי אולי שורה תחתונה של שיפוט מצדו של המבקר, במחשבה שנייה האופי של הרשימה הוא אופי מחקרי והיסטוריוגרפי יותר, ולכן השיפוט הספציפי והזמני פחות רלבנטי כאן. אז שוב תודה 🙂

אלי
28 בדצמבר 2011

טלי – תודה! עשית לי שמח בלב 🙂

[…] הקולנוע מערבון בהנחה ולהתעשר. פרטים קלים על הגליונות ביקורת של אלי הירש בידיעות Share this:פייסבוקטוויטרדוא"לLike this:אהבתיהיה הראשון שאוהב […]

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון