בזמן אמיתי, גבריאל מוקד

פורסם בתאריך 9 בדצמבר 2011 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

"בזמן אמיתי" מכנס קרוב למאה מאמרים שגבריאל מוקד כתב במשך ששים שנה כמעט על מגוון רחב של משוררים וסופרים, מעוז ויהושע עד קרת וקסטל-בלום, ואחת השאלות המעניינות שהספר מעורר קשורה לאחדות העמדה המוצגת בו. האם מבעד למסלול הארוך של פולמוסים קצרי מועד וסחרחורת הבריתות והמריבות שמוקד נסחף לתוכה ללא הרף מצטיירת עמדה ספרותית מתמידה ועקרונית? התשובה היא: כן, יש עמדה כזאת, וכאשר מנסים לזקק אותה היא מתגלה כמוכרת מאוד – שכן מוקד תמיד ראה עצמו, ובמידה רבה של צדק, בשר מבשרה של אחת החבורות המשפיעות ביותר שקמו לספרות הישראלית: חבורת "דור המדינה" של עמיחי, אבידן וזך – ובכל זאת יש בה צד מפתיע, מעורר מחשבה.

במאמריו המוקדמים חוזר מוקד על קביעה שמתגלגלת גם בכתיבתו המאוחרת, המתארת את שירת דור המדינה כמיצגת "תמורה רוחנית", מעין מהפכה תודעתית מרחיקת לכת. מוקד נמנע מתיאור שיטתי של המהפכה הזאת, אך כשעוקבים אחר ניסוחיו הזהירים והמעגליים מתברר שהתוכן המרכזי שלה פשוט למדי – מדובר במהפכת החילון, כלומר במעבר מתודעה דתית לתודעה ספקנית, אוניברסלית יותר ביומרותיה, ואם להשתמש במונח שמוקד עצמו מעדיף: אקזיסטנציאלית.

אלא שמוקד לא עוצר כאן, וכנגד השסע בין דת וחילוניות הוא מציע מימד משמעותי לא פחות של רציפות, שאותה הוא מתאר כלשונית: זוהי רציפותה של העברית וזכרונה הספרותי. ומה שמעורר במוקד התפעלות ומשיכה – יצירות הספרות שהוא מדגיש (שירתם המוקדמת של ויזלטיר, רביקוביץ, זך ואבידן בולטות בהקשר זה) והמבנים הפואטיים שהוא מהלל – הם אלה שבהם המתח האירוני בין חידוש ורציפות גלוי לעין: בעיקר שירים, כמו זה שמצורף לרשימה, שמפעילים אסוציציות לשוניות עתיקות, דתיות ומיתולוגיות, על מנת לתאר חוויה הפוכה בכיוונה: חילונית, מורדת, ספקנית, מתריסה, מפוכחת. וככל שקוראים יותר במאמריו, כך הולך ומתברר עד כמה מרכזי מקומו של מפגש הניגודים הזה, שבין שפה עתיקה ותודעה חילונית עכשווית, במחשבתו הביקורתית.

וכאן בדיוק מתעוררת בעייה: הרי מהפכת החילון, שמוקד אוהב כל כך, או אידיאת המפגש בין שפת הקודש לבין המודרנה, שתיהן לא הומצאו באמצע המאה העשרים, שנות "מהפכת דור המדינה", אלא הרבה לפני כן, והן רלבנטיות לספרות העברית החדשה בכללה. הרי רחל או לאה גולדברג, למשל, לא היו פחות חילוניות מזך או ויזלטיר. אז איפה החידוש של דור המדינה?

ברור שאפשר לתרץ את התמיהה בדרכים שונות. אפשר לטעון, למשל, שיוצרי דור המדינה התאפיינו בגישה חילונית עקבית יותר מזו של קודמיהם, שכן לא רק מהמסורת הדתית הם התרחקו אלא גם מתחליפיה האידיאולוגיים הגדולים, הציוניים או המרקסיסטיים. ואכן, עמדה נוספת שמוקד דבק בה במשך השנים היא דחייה שיטתית של כל ניסיון לפרש ספרות באופן פוליטי מדי, סוציולוגי, חברתי, "מגזרי" או "מגדרי" בלשונו. בתחילת דרכו הפנה מוקד את חיצי העמדה הזאת בעיקר כנגד הממסדים הציוניים של הספרות העברית. בשנים האחרונות הוא מפנה אותם כנגד עמדות שנראות לו פרו-פלסטיניות מדי, רב תרבותיות או פמיניסטיות.

אלא שבעמדה הזאת יש קושי. הרי ההבחנה בין דת וחילוניות, היקרה כל כך למוקד, היא חברתית או פוליטית לא פחות מההבחנות שהוא ממעיט בחשיבותן, כמו ההבחנות בין גברים ונשים, אשכנזים ומזרחיים וכו'. ולכן השאלה שיש לשאול, אם מתייחסים למוקד כפרשן משמעותי של דור המדינה, היא האם באמת המתח בין דת לחילוניות נעשה בולט או בעייתי יותר דווקא במעבר מדור אלתרמן לדור זך. שכן החילוניות של דור המדינה מובנת מאליה. מה שמפתיע הוא הצורך של אחד מבכירי נציגיה להסביר את יופיה באמצעות הדגשת הזיקה שלה לשפה דתית. והעובדה שהשאלה הזאת אינה מנוסחת במפורש במאמריו של מוקד, אך בלעדיה קשה להעניק להם פשר עקבי, מדגישה את חשיבותה: ייתכן שמקופל בה הצופן הפנימי, הלא לגמרי מודע, של שלב מכריע בהתפתחות הספרות הישראלית.

בזמן אמיתי, גבריאל מוקד, עכשיו/כתב הוצאה לאור

תגובתו של גבריאל מוקד (פורסמה ב23/12/2011 במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות).

שתי הערות על עומק לשוני ועל מגדריות.

העומק הלשוני של השפה העברית, שהיא השפה הקלאסית העתיקה המדוברת היחידה (הרבה יותר אפילו מסינית ומיוונית עתיקה) שיש לה לפחות ארבעת אלפי שנות היסטוריה, איננו מצביע רק על היחסים המורכבים בין היסוד הדתי ליסוד החילוני, אלא בולטים בו היחסים בין כל הממדים הרוחניים וההוראתיים של הלשון – ומבחינה זו מצוייה השפה העברית, אפילו בעל כורחנו, במצב ייחודי מאוד לעומת שפות וספרויות אחרות בעולם כולו.

ולעניין המגדריות בספרות. היוצרים ההולכים בנתיב המגדרי המובהק מנסים לרוב להלביש את יצירתם באדרת נושא מצומצם מאוד. בעיקר, ה'אחרות אינסטנט' בתחום אתני או מיני נראית ליוצרים אלה כמעוז של פופולריות שיציל אותם מכל בוחן טקסטואלי שאינו מתמקד בשאלת המגדר. אני מצדי, וכתב העת 'עכשיו' שבעריכתי דווקא העזנו תמיד לפרסם בזמן אמיתי – וגם כשנושאים כאלה בכלל לא היו פופלריים – יצירות עם תמטיקה הומו-לסבית, או מזרחית, או פלסטינית מובהקת. אבל אף פעם לא עשינו זאת על חשבון האיכות, ולא מתוך ניסיון לייצר פואטיקה חלופית מדומה.

קצת תמוהה בעיניי השערתו של אלי הירש, כי גם יוצרים מרכזיים של דור המדינה היו מגדריים. האם יש לראות את יהודה עמיחי ואת נתן זך, למשל, כיוצרים ייקים קודם כל? האם יש לראות את א"ב יהושע קודם כל בתור ספרדי טהור למהדרין? או את עוז, אבידן וקניוק קודם-כל כ'צברים'? ומה לגבי יונה וולך? אני, על כל פנים, ראיתי בה קודם כל, כשפרסמתי את שיריה הראשונים, משוררת מודרניסטית וארכיטיפלית מרכזית, גם כאשר לא התעלמתי, מהדיוקן הנשי הברור של דמותה ויצירתה. מובן אמנם שגישתי מסתמכת גם על אובייקטיביות מסוימת בשיפוט של יצירות –  כלומר על ציון איכויות אובייקטיביות של יצירות, שרמתן הממשית איננה תלויה בעיקר בעצם האידיאולוגיה, המוצא האתני או ההעדפות המיניות, ובוודאי איננה משועבדת ליחסי ציבור כוחניים והתקבלות.

נראה לי כי גם אלי הירש לא היה רוצה להינתק כליל – ואף אינו ניתק לרוב בביקורתו – מקווי היכר אובייקטיביים אלה, ולא היה רוצה להקריבם על מזבח ה'מגדריות'.

  • רשימה של רן יגיל ב-nrg.
  • ראיון שערך יהודה ויזן עם גבריאל מוקד ב'יקום תרבות'.
  • כתבה של בועז כהן ב'הארץ'.
  • רשימה של שמואל גרג'י  באתר 'נוריתהה'.

תגיות: , , , , , , ,

יום שישי, 9 בדצמבר, 2011 עיון ותיעוד

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון