לבודהיזם בכלל ולזן בודהיזם בפרט מעמד מיוחד, מרכזי למדי, בקשת המסורות שמזינות את הניו אייג' הישראלי. אולי רק הקבלה פופולרית יותר מהם. סוד קסמו של הזן קשור בין השאר לכך שהוא עונה על צרכים תרבותיים מגוונים ואף מצליח להפגיש ביניהם – מצד אחד הרעב הניו אייג'י למשהו שימלא את החלל הריק שבין הדת הממוסדת והספקנות החילונית, ומצד שני הרעב הספרותי לשירה "מינימליסטית" בנוסח ההייקו או הטאנקה (צורה דומה להייקו אך קצת יותר ארוכה: חמש שורות במקום שלוש), כזאת שאינה כבולה לצורות המסורתיות, המצועצעות כל-כך, של הפיוט היהודי או השירה המערבית. וכך, על קו התפר שבין כמיהה לחוכמה עתיקה ותשוקה ליופי רענן, זכה הזן למעמדו המיוחד בתרבות הישראלית של השנים האחרונות, מעמד שהתבסס בזכות פועלם של מורים ומתרגמים כיואל הופמן ויעקב רז.
המפגש בין רליגיוזיות ושירה הוא טבעי, ועם זאת יש לו נטייה להצמיח יצורי כלאים מעניינים. כזה הוא גם מבחר שירי הטאנקה החדש "בתוך השלג הדק", המכיל תרגומים משירתם של שני נזירי זן: דוגן, מייסד אסכולת הסוטו הזן-בודהיסטית מהמאה ה-13, וריוקאן, משורר זן בולט מהמאה ה-18. במבט ראשון נדמה שהמתח בין שירה לרוחניות מתגלה בעיקר במבוא ובאחרית הדבר לספר – שמדגישים את מעמדם של דוגן וריוקן כמורי זן ומצמצמים מאוד את הדיון במסורת הספרותית שבתוכה הם פעלו – אך במבט קצת יותר עמוק הוא מתגלה גם בתרגומים עצמם.
זו לא הפעם הראשונה שהמתח הזה קופץ לעין בעולם הזן הישראלי. לפני כשנה ראה אור מבחר משירתו של ישראל אלירז, "דברים דחופים", ועורך המבחר, דרור בורשטיין, הוסיף לו אחרית דבר מיוחדת במינה – "איך אלירז יכול לשנות את חייך" – שבה הוא תיאר את יצירתו של אלירז כהזדמנות לאימון רוחני והארה בנוסח הזן. הכיוון של בורשטיין אינו זר למסורת הספרותית, שכן למבקרי ספרות היתה מאז ומתמיד נטייה להבליט את ערכה הפדגוגי של ספרות טובה, ובכל זאת היה משהו נועז ומפתיע באופן שבו הוא קפץ מדיון אסתטי לדרשה רוחנית.
גם למבחר החדש נוספה אחרית דבר דומה, מאת יעקב רז, אך מעניין יותר, כאמור, האופן שבו הגישה הרוחנית משפיעה על מעשה התרגום עצמו. לקראת סוף המבוא מצהיר איתן בולוקן, המתרגם: "בעבודתי שאפתי להיות נאמן עד כמה שניתן לטקסט עצמו, למלים שבחרו דוגן וריוקן." אבל מה זאת אומרת נאמן לטקסט עצמו, ואפילו למלים עצמן? הרי זה בדיוק מה שמתרגם לא יכול לעשות. הוא לא רק מחליף מלים במלים אלא שפה בשפה. ואצל בולוקן ההחלפה דרמטית במיוחד, שכן המקור כתוב במלים יפניות שיש בהן מורכבות סגנונית רבה – השפעות סיניות ונטיה לארכאיות, אילוזיות ספרותיות דחוסות ותבנית מוזיקלית תובענית – ואילו התרגום כתוב במלים עבריות שמגמתן הפוכה לחלוטין: להיות נעימות ונהירות ככל האפשר, ולהעלים כל רמז למורכבות הסגנונית שיש במקור. המורכבות הזאת נחשפת בהערות, אבל אין לה שום הד בתרגום.
חשוב לומר שההכרעות של בולוקין לגיטימיות. יותר מזה: העברית שלו לא רק שואפת אלא גם מצליחה להיות נעימה וצלולה להפליא, יש בה יופי רב, והיא בעצם ההשג העיקרי של התרגום. אבל אין כאן שום נאמנות ל"טקסט עצמו". המחשבה שיש כאן נאמנות כזאת נובעת מנטייתו של בולוקן למהר ולהבחין בין עיקר וטפל בטקסט – כשהעיקר הוא משמעות המלים, התמונה שהן מציירות, מה שאפשר אולי לזהות כערך הרוחני שלהן, ואילו הטפל הוא כל השאר. לזכות בולוקן אפשר לומר שהוא קולע לטעם הקהל, שכן הנהיה הישראלית לשירה יפנית מבוססת על האידיאל של שירה "טבעית" כביכול, משוחררת ממטענים סגנוניים ותרבותיים. אך דווקא משום שכשרונו כמתרגם גלוי לעין, אפשר לקוות שבתרגומיו הבאים הוא יכיר בכך שאמנות התרגום סבוכה ופרדוקסלית לא פחות מחוכמת הזן.
בתוך השלג הדק, שירת הזן של דוגן וריוקאן, מיפנית: איתן בולוקן, הוצאת קשב לשירה
- רשימה של אלכס בן-ארי ב'מעריב'.
- בלוג מתרגם הספר, איתן בולוקן.
- רשימה של ארז שוייצר ב'הארץ'.
- יעקב רז, ההקדמה לספר, באתר 'פסיכו-דהרמה'.
תגובה אחת
אמנם יש חן בשירים שהובאו, אך כקורא מערבי אני סבור שאעשה שקר בנפשי אם אתיימר לטעון שסוג זה של שירה "מדבר" אלי או שאני מבין וחש את באמת את יופיו.
ודאי גם שאיני יכול אפילו להתחיל להתיימר ולשפוט את איכות הנוסח בהשוואה למקור, כמה קרוב הוא או רחוק ממנו, ברוחו, והאם יכול באמת "המתרגם" להעביר "נאמנה" את אווירת השיר, ואת עומק התרבות היפנית שבבסיסו, מאחר שזו זרה לי מאוד. זרה לקורא השירה הישראלי הרגיל.
ואסיים בפסוודו-הייקו משלי:
"סכינים יפניות
קטנות דיין
כדי להחליק
על לשוני".