איך נקרא אבות ישורון, עורכת: לילך לחמן

פורסם בתאריך 14 באוקטובר 2011 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

האם התחדש משהו במחשבה על שירת אבות ישורון מאז מותו? מבחר המאמרים החדש, "איך נקרא אבות ישורון", מגלה שהתרחש שינוי דרמטי. העורכת, לילך לחמן, רומזת לשינוי הזה במבוא, כשהיא מבחינה בין האופן שבו נתפסה שירת ישורון עד שנות השמונים, כאוונגרד שובר גבולות ומוסכמות, לבין האופן שבו היא נתפסת בעקבות ספריו האחרונים ומותו – כצוואה תרבותית שבולט בה דווקא היסוד ההפוך, לא השובר אלא המאחה והמחבר. את השינוי מזהה לחמן עם הרחבת ההקשר שבו מובנת שירת ישורון, מהבנתו כמודרניסט ישראלי לצד אלתרמן ורטוש, זך ועמיחי, להבנתו כמודרניסט יהודי לצד ביאליק ומנדלי, קפקא וצלאן. האם לחמן צודקת? ואם כן – איך להבין את השינוי?

לשינוי יש ביטוי קונקרטי ומפתיע למדי. כשישורון התגלה כמשורר מרכזי לפני כארבעים שנה, ההתלהבות ממנו התבססה על העברית המיוחדת שלו, הסדוקה והעילגת, שחתרה תחת העברית הישראלית הסינתטית, המנותקת כביכול מעברה, באמצעות צלילים שמקורם בשפות אחרות, בעיקר מיידיש. שירת ישורון נתפסה אז כמעטה דק וקרוע של עברית ישראלית שהיידיש מבצבת מתוכו כמו שהגוף העירום מבצבץ מתוך בגד שהתבלה. התגלותה מחדש של היידיש בשירה הישראלית – לא כגורם שמרני אלא מסכסך וחתרני – היתה הבט מרכזי בעוצמה האוונגרדית של ישורון, ואוהביו הנלהבים, כמנחם פרי ומאיר ויזלטיר, בירכו על ההתגלות הזאת בכל ליבם.

אך כאשר קוראים את המאמרים על ישורון מהשנים האחרונות – כמו אלה של רועי גרינוולד, לילך לחמן, שבא סלהוב, חביבה פדיה ויוסף שרון – מתברר שחל היפוך מסויים בהבנת היחסים בין עברית ויידיש בשירת ישורון. היידיש נתפסת עדין כגורם משמעותי, אך מעמדה השתנה: היא אינה מובנת עוד כתכלית אלא כאמצעי, וליתר דיוק: כאחת הדרכים שבהן ישורון משבש את העברית הישראלית כדי לגלות דרכה מחדש את העיקר. והעיקר הזה, כך מתברר, אינו יידיש אלא עברית: לא העברית הישראלית, כמובן, היא שם ממילא, אלא העברית הדתית – בראש וראשונה לשון הקודש של המקרא והתפילה, על הפיוטים ושאר הטקסטים המשוקעים בה וסובבים אותה.

כדי להכיל ולאזן את השינוי מציעה לחמן מודל דיאלקטי, שבו לשון הבן (העברית הציונית) פונה בעת ובעונה אחת ללשון האם (יידיש) ולשון האב (העברית הדתית) כדי לברוא אותן מחדש זו מזו. אבל למרות המאמץ לאזן את היחסים בין יידיש ועברית ברור ידה של מי על העליונה – העברית. פתאום זו לא היידיש שמתגלה מבעד לקרעי העברית הישראלית, אלא העברית הדתית שמתגלה שוב ושוב, פרשן בעקבות פרשן ומאמר אחר מאמר, מבעד לקרעי העברית היידישיסטית. ויש לומר שהעתקת הדגש מיידיש לעברית מאירה באור סבוך ומסתורי את קביעתה של לחמן במבוא בדבר העתקת ההקשר שבו מובנת שירת ישורון מהתחום הישראלי הצר למרחבי המודרניזם היהודי. מתברר שאפילו ישורון, הכוהן הגדול של היידיש בשירת הדור האחרון, מאשש את מעמדה של העברית כגשר החשוב ביותר בין עבר והווה בתרבות הישראלית, והדבר דווקא מדגיש את ההקשר הישראלי של שירתו.

אז איך להבין את השינוי? הוא נובע קודם כל מהרושם הגדול שהותירו שני ספריו האחרונים של המשורר, "אדון מנוחה" ו"אין לי עכשיו", שבהם ישורון התמודד באופן ישיר עם מותו הקרוב, והיסודות הדתיים בשירתו נעשו גלויים יותר. אלא שנרמז כאן תהליך רחב יותר, שכן מה שקרה אולי לישורון – החזרה בתשובה המסויימת שלו בזקנתו, לאו דווקא לאורח חיים דתי אלא ליחד היהודי המקודש במלים עתיקות – קורה כנראה במידה זו או אחרת לרבים, ובכלל זה לאוהביו ופרשניו של המשורר. התרופפות האתוס הציוני ושחיקת הבטחותיו המהפכניות מובילות כמעט בהכרח לחיפושו של הקשר תרבותי חליפי, והאלטרנטיבה הזמינה ביותר היא המסורת הדתית, זו ששפתה עברית וגיבורה הוא אלוהים. נכון שנקודת המבט של רוב המשתתפים במבחר היא שמאלית-הומניסטית, אך מבעד לקרעיה מבצבץ התוכן הפנימי של בשורתם: עוצמות המעמקים של מסורת ישראל ואלוהי ישראל.

 איך נקרא אבות ישורון, עורכת: לילך לחמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , , ,

יום שישי, 14 באוקטובר, 2011 היכל התהילה, עיון ותיעוד

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים