יהודה ויזן, מבוא לאסתטיקה קלה

פורסם בתאריך 5 בספטמבר 2008 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

"יש חיות מוזרות ביער וגדולות" – כך, במלים היפות האלה, נפתח השיר הצלול והמוצלח ביותר בספרו החדש של המשורר הצעיר יהודה ויזן. ילד מרגיש ככה כשהוא חושב על סקס, על הסקס של אמא ואבא למשל, שממנו גם הוא בא. זה מה שהוא מרגיש כשהוא נקלע לחדר השינה שלהם בשעת לילה מאוחרת בלי שיבחינו בו, ונעשה עד לטקסיהם הסודיים, המשונים, הפראיים כל כך – מרגיש כמו חיה קטנה שמבינה פתאום כמה גדול היער, וכמה מוזרות החיות שחיות בו, אבל מתקשה להבין מה מקומה שלה ביער הזה, מה "גודלה הנכון".

יונה וולך כתבה על החוויה הזאת שירים נפלאים – "אבי ואמי יצאו לציד / ואני לבד. / אבי ואמי בשדות ציד נפלאים / ומה אני עושה…" – אבל וולך, אולי משום שהיתה אישה, ידעה לנסח במלים ישירות וגלויות את חוסר האונים ("לא יכולתי לעשות עם זה כלום…") שעימו היא התמודדה. ויזן, לעומת זאת, הוא גבר צעיר, וגברים – בעיקר כאלה שמשתוקקים להיות חיות גדולות ביער – אינם ממהרים להסגיר חוסר אונים. זאת אולי הסיבה לכך שהוא נוטה ללכת בדרכו של אבא-אבידן ולא של אמא-וולך, ואת תחושות החרדה והמבוכה הקיומיות שלו הוא מעדיף לצקת אל תוך תבניות רטוריות אבידניות מאוד – אלגנטיות, "אוביקטיביות" לכאורה, כמעט נונסנסיות לפעמים, שאמורות להסתיר ואולי אפילו לשלול את אותות החולשה המשודרות דרכן.

אין ספק שיש משהו רענן מאוד בשירתו של ויזן, בעיקר כשקוראים אותה על רקע השירה העברית של העשור האחרון. הרעננות הזאת קשורה לא רק לנכונותו לכתוב שירת נעורים מובהקת, אלא גם לנכונותו לחזור אל נעוריה של השירה הישראלית – אל שירתם המוקדמת של וולך ואבידן, למשל – ולנסות להשיב את הנעורים האבודים ההם לחיים. ייתכן שמה שמושך אותו לשירה ההיא זה הביטוי המשחקי והיצירתי שהיא ידעה להעניק ל"יער" – כלומר למרחב הביניים ההזוי, הרווי ביומרות פנטסטיות, שמסתתר בין "עולם הילדים" הנאיבי ו"עולם המבוגרים" הבנאלי.

גבריאל מוקד, ידידו של אבידן ומורו ורבו של ויזן, מכנה שירה שנכתבת במרחב הביניים הזה "שירה אקזיסטנציאליסטית". לא פלא שמוקד חש שהוא נדחק לשולי ההתרחשות הספרותית בעשרים השנה האחרונות, שבהן השירה הישראלית הצעירה נטשה את המרחב הזה לטובת שירה "בוגרת" יותר כביכול, כלומר מחוייבת יותר מבחינה פוליטית, ביוגרפית או רגשית. ויזן, לעומת זאת, כותב במרחב הפנטסטי הזה את כל שיריו, שמבעד למרקמיהם הלשוניים המסוגננים, הדחוסים והחידתיים, מבצבצים שוב ושוב אותם קונפליקטים התבגרותיים – בעיקר הקונפליקט בין הצורך להעמיד פני בקי ומנוסה, כזה שמבטו הפיוטי חודר את העולם ולשונו הווירטואוזית מנסחת את חוקיו, לבין הצורך המנוגד לא להתחיייב לשום תוכן ספציפי, להישאר ריק וקל-תנועה ככל האפשר, כדי ששום מטען מיותר לא יפריע לו לזנק ברגע הנכון מן הרחם, ולבטא אחת ולתמיד את כוחו, את ייחודו, את גדולתו.

זה נשמע כאילו אני מלגלג עליו אבל אני לא: לקונפליקט האבידני הזה יש יתרונות, וכשויזן מספיק חד ומרוכז הוא מצליח לזקק ממנו שירים מפתיעים למדי. כזה למשל הוא שיר המבטא משהו שבין אמונה מהוססת וספק עדין בחיים שאחרי המוות ואולי במוות עצמו ("אפשר שצררו אותם יחד / איננו יודעים בבטחה אולם / ניתן לשער כי / אלה הם פני המקרה…") או שיר תפילה לאין ולהבטחות הגלומות בו ("הבו אחר מן האין / מן ה / לא נמצא מן ה / לא בנמצא מן ה / חסר ומן הראוי שנמתין לו…").  בשניהם בולטת הנטיה של ויזן להשתעשע בשלילות, ספקות והעדרויות, ולהעדיף את המקום הבטוח שמעניקות לו מילים המסודרות בקפידה זו לצד זו על פני משהו נועז ומשמעותי יותר. כישרון ואמביציה יש לו, זה ברור. עכשיו נותר רק להמתין לבשורה.

vizan

יהודה ויזן, מבוא לאסתטיקה קלה, פלונית

  • מאמר של יהודה ויזן על סצנת השירה הצעירה ב-ynet.
  • עמוד הספר באתר הוצאת פלונית.
  • רשימה של אילן ברקוביץ ב'הארץ'.

תגיות: , , , ,

יום שישי, 5 בספטמבר, 2008 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים