נסים קלדרון, יום שני

התזה שמוצגת בספרו של ניסים קלדרון מחברת שתי תופעות שהקשר ביניהן אינו מובן מאליו: מצד אחד המשבר שהשירה הישראלית נקלעה אליו החל משנות השבעים, ומצד שני עלייתם, בערך באותן שנים, של הרוק הישראלי והפרסונה של הזמר-יוצר הקשורה אליו. אלא שמעבר לתזה הזאת, מסקרנת ככל שתהא, מסתתר משהו אחר, הרבה יותר אישי – אוטוביוגרפיה אינטלקטולית של מבקר שירה ותיק, נלהב ומעורב, ונסיונותיו להחלץ ממשבר זהות ארוך שליווה אותו בעשרים השנה האחרונות.

הסיפור מוצג במלים מפורשות בספר. קלדרון מספר שהוא התחיל לכתוב אותו לפני חמש-עשרה שנה. אז הוא תכנן לעסוק בשירה בלבד, לתאר את המשבר שהיא נקלעה אליו ובעיקר את הידלדלותה כמקור אנרגיה של שיח תרבותי רחב. אלא שהספר סירב להיכתב. אפשר להבין למה. הדלק שמניע את קלדרון מופק ממחצבים של אחווה, שמחה והתלהבות, והיה קשה לו לכתוב ספר שבבסיסו הוא מריר ועצוב כל כך, ומתאר הוויה של ניכור, ניתוק והידלדלות.

המשבר האישי הזה נפתר בעשור האחרון, כשקלדרון נחשף למסורת הרוק הישראלי והתמלא מחדש באנרגיות חיוביות שאפשרו לו לכתוב את הספר שסרב להיכתב. התזה על השירה נותרה פחות או יותר כשהיתה, עצובה ומידלדלת, אלא שכעת התברר לו שמה שאבד מתחת לפנס אחד, כלומר בשירה הישראלית, אפשר למצוא מתחת לפנס אחר, כלומר ברוק הישראלי, שמציע לדעתו כל מה שהשירה חדלה להעניק: דמיון עשיר, רמזים של גדולה ושגב, איזון נכון בין רגשנות וספקנות, ובעיקר מוזיקה קליטה ונגישה שקל להתחבר אליה.

ברור מה קלדרון מספר לנו. הוא מספר על משבר שהוא שקע לתוכו בשנות התשעים, שבמהלכן הוא גילה שאהובת נעוריו, השירה הישראלית מיסודם של גורי וזך, התחילה להשתנות בדרך שלא נעמה לו. את אהבתו לגורי וזך הוא לא נטש. להפך, היא העמיקה עם השנים. הבעיה שלו היא עם המשוררים החדשים, אלה שהופיעו אחרי וולך. יש לו דברים טובים לומר גם עליהם, או לפחות על מקצתם, אבל הסך-הכל הפך בעיניו למדכא. עד שבהופעה של מיכה שטרית הוא נחשף למשהו שטילטל את עולמו, ואפשר לו להחליף את אהובתו המזדקנת באהוב חדש ומרגש, שגם הוא לא צעיר במיוחד – הרוק הישראלי – ולצאת מהמשבר.

גם אני חוויתי בשנות התשעים את המשבר שקלדרון מספר עליו, והעובדה שחווינו משבר דומה נובעת מכך שבאנו בערך מאותו מקום, מאהבתנו לשירה הישראלית המסורתית, זו שהתחילה להיכתב בשנות החמישים והששים. מבחינה מסויימת קלדרון צודק. מי שמתבונן בשירה הישראלית של השנים האחרונות בעיניים שמחפשות דווקא את אבידן, למשל, נוטה לראות בה בעיקר בלבול, ירידה, ניתוק וניכור. לכן לא מפתיע לגלות שכמעט כל מילה בשליש הראשון בספרו של קלדרון, זה שמוקדש לשירה, מעידה שהוא נותר נאמן לחלוטין לנקודת המבט ההיא, של שירת שנות החמישים והששים, וממשיך לחשוב על זך, גורי, רביקוביץ או וולך כמי שיספקו לו מפתח להבנת משוררים צעירים מהם. זה עובד לפעמים, בעיקר אצל משוררים פחות מעניינים, כאלה שלא טרחו להחליף את המנעולים של שירתם. מנעול חדש, לעומת זאת, דורש מפתח חדש.

יותר מזה: גם שני השלישים הנותרים בספר, אלה שעוסקים ברוק הישראלי ובקשר שלו לשירה, מעידים על קלדרון שהוא נותר בדיוק שם – במורשת שנות החמישים והששים. הרי מה שמשונה בתזה שלו זה נסיונו להניח על כף אחת של המאזניים מדיום שלם, השירה העברית, ועל הכף האחרת לא מדיום מתחרה, כמו הזמר העברי על כל ממדיו, אלא נקודת כובד מסוימת בתוכו – רוק. למה דווקא רוק? משום שרוק מייצג היום בזמר העברי מורשת דומה לזו ששירת שנות החמישים והששים מייצגת בתרבות הישראלית בכלל: את האמצע המדומיין והמתפרק שלה, את הפנטזיה על איזו "ישראליות" מובנת מאליה, חילונית ושמאלית, המרוחקת במידה שווה משורשיה המזרחיים והאשכנזיים, ובעיקר את האמונה שהחברה הישראלית היא חברה מערבית טיפוסית, מין פרובינציה של המרחב האנגלו-סקסי, ולא פקעת שבטית הלכודה בסבך של מתחים אתניים ודתיים.

אני לא מזלזל במורשת הזאת. במידה רבה זאת המורשת שלי. אלא שכדרכן של מורשות הן נוטות להתנגש במורשות נוספות, משמעותיות לא פחות, לחשוף עם הזמן עם חולשותיהן וסתירותיהן ולבקש התחדשות ושינוי. יצאתי מהמשבר שלי בערך כשקלדרון יצא משלו, במהלך העשור האחרון, כשהבנתי את הקושי העצום והתקוות הגדולות הכרוכים בצורך של השירה הישראלית להשתנות ולהתחדש. במלים אחרות: הבנתי שהמנעולים התחלפו ועלי לחפש מפתחות חדשים. קלדרון, לעומת זאת, גילה שהמפתח שסיפקו לו גורי וזך עובד נפלא אצל שטרית וסחרוף. המסקנה, מבחינתם של אוהבי השירה, אופטימית למדי: ייתכן שהשירה הישראלית הצעירה שנכתבת היום מלמדת משהו על אופיו הצפוי של הזמר הישראלי עוד שלושים שנה.

נסים קלדרון, יום שני, דביר/מכון הקשרים

• בלוג ב-TheMarker Cafe שמוקדש לספר עם קישורים רבים, בין השאר לרשימות של יאיר גרבוז, דורי מנור ואסף תלמודי.
  
• עמוד הספר באתר 'טקסט' עם פרק מהספר.
• רשימה של אורי הולנדר ב'הארץ'.
• רשימה של אילן ברקוביץ ב'הארץ'.
  
• רשימה שניה של אילן ברקוביץ ב'הארץ'.