מאיר ויזלטיר, מרודים וסונטות

פורסם בתאריך 12 ביוני 2009 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

ספרו החדש של מאיר ויזלטיר דומה לעץ גאה בשלכת: ענוג ועצוב. העלווה נשרה, ולכן הקווים, קווי הגזע והענפים – הפיכחון, צלו הנחרץ של המוות, חולשת השירה – פשוטים וברורים יותר, והפשטות מודגשת בשל שימוש נרחב-מתמיד בחריזה ומשקל. זה ויזלטיר המוכר לנו, אין כאן חידושים מופלגים, ויזלטיר של העמידה הגאה, הביקורתית, מול העולם, אבל לפשטות נלווית איזו מתיקות, מין דבש, אולי אפילו הדבש הכהה של הזקנה. לא שויזלטיר זקן במיוחד, אבל אין ספק שככה הוא מרגיש, בעיקר כמשורר.

אלא שהדבש הזה מריר מאוד. אני לא יודע מה בדיוק היה לויזלטיר בראש כאשר הוא חשב על השם היפה "מרודים וסונטות", אבל אפשר להניח ש"מרודים" היא צורת הרבים של המילה המקראית "מרוד". בעברית ישראלית המילה שרדה כשם-תואר במסגרת הביטוי "עני מרוד" ("ועניים מרודים תביא בית" נאמר בישעיהו נ"ח, אחד מפרקי השירה היפים בתנ"ך) אבל במגילת איכה מופיעה המילה כשם עצם, שפירושו המקובל הוא דכדוך או דיכאון – לא במובן המודרני אלא במובן עתיק יותר: מנת חלקו של החלש, של הקרוב לעפר, של המוכה.

ואפשר להבין את "מרודים" גם כביקורת עצמית או אפולוגטיקה של ויזלטיר – הבהרה שאלה הם שירים מרודים, משלידים, מסתפקים במועט בלי להיות שמחים בחלקם. נכון שבהשוואה לרוב השירים העבריים שרואים אור לאחרונה גם שיריו המרודים של ויזלטיר מתבלטים בעושרם ובעוצמתם, אבל זה כבר חשבון אחר.

הפשטות של שירי הספר החדש מחדדת את רוב הערכים הוותיקים של ויזלטיר, המלווים את שירתו יותר מארבעים שנה. הערך המרכזי הוא פיכחון – סירוב עיקש להתפתות לכל אשליה שמתיימרת להמתיק את גזרות הגורל האנושי, שעיקרן הן אלימות, מקריות, בדידות ומוות. בשיר הארוך ביותר בספר מעמת ויזלטיר שתי נסיעות שלו לג'נובה: נסיעה ב-1964, כמשורר צעיר וחסר-כל שהעולם הגדול פרוש לפניו (באותם ימים הוא דווקא לא חש "מרוד"), ונסיעה מהשנים האחרונות, כתייר מבוסס למדי. השיר מושך לב במתיקותו המתנגנת ובעדינות ההבחנות המנוסחות בו: כולן עוסקות במה שקרה לג'נובה ולאירופה בכלל, ובעקיפין גם למשורר, בשנים שחלפו. אירופה התעשרה מאוד, וליתר דיוק עברה מעוני יחסי החושף מבעד לבלואיו המחוררים עבר תרבותי דרמטי ומסתורי, לעושר הניזון אמנם מהעבר הזה, אבל מכסה אותו בפטינה של שלווה ונצחיות מדומה, כמעט בלתי חדירה.

רק במקום אחד בשיר עולה קולו של ויזלטיר במין התקף זעם: זה קורה כאשר הוא מגלה לפתע,  בנסיעתו האחרונה, שהקתדרלה בג'נובה אינה מקושטת רק בפסלים, אלא גם בפצצת ברזל שנותרה ממלחמת העולם השניה. לוחית קטנה מבארת את העניין: מטוס בריטי הפיל את הפצצה אבל היא לא התפוצצה – נס גלוי, שהלוחית מייחסת לקדושים המגוננים על הכנסיה. ויזלטיר מתעצבן: "זה המונותיאיזם בזמננו: / אלף תודות על פצצה שלא התפוצצה / אלף תירוצים על אלף שהתפוצצו" – רמז ברור ללבנון ועזה. ומה על כל הפצצות שכן התפוצצו, הוא שואל, ולא רק בכנסיות, גם בבניני דירות? ומה על בתי הכנסת באירופה, מתעורר ליבו היהודי החם ומוסיף שמן למדורה, שאפילו הפצצות אוויריות היו מכובדות מדי בשבילם, והם נחרבו באמצעים הרבה יותר פרימיטיביים?

ברור מה מעצבן כל-כך את ויזלטיר – אלוהים, וליתר דיוק האמונה בו, שכן אלוהים הוא האשליה הגדולה ביותר שנועדה להמתיק את גזירות הגורל האנושי. בניגוד לנחמות אחרות שויזלטיר מרבה להאבק בהן – כמו "עם" ו"מדינה" בשירים הפוליטיים, או אהבת נצח מקודשת (כלומר כזו הנמשכת יותר מרגע) בשירים האישיים יותר – לנחמה הדתית יש לויזלטיר כבוד, והוא אפילו כתב כמה שירים שבהם ניסה לפענח אותה. השיר מתייחס אמנם ל"מונותיאיזם בזמננו" ולא למונותיאיזם בכלל, אבל רק משום שויזלטיר חכם דיו להבין מה משונה בשיר הזה – ומה שמשונה זו נאמנותו למאבק עתיק בנחמה עתיקה, כל כך עתיקה, שאפילו הביקורת החילונית עליה כבר מעלה עובש.

לעובש הזה (או לפטינה שהופכת את התרבות המערבית של זמננו לבלתי חדירה ומתסכלת) קוראים פוסט-מודרניזם. זה לא שהפוסט-מודרניסט אינו מכיר בכך שאלוהים הוא אשליה. להפך, הוא השתכנע מזמן. כל כך מזמן, שהוא לא זוכר מתי. מצד שני, הוא לא בטוח שאשליות זה רע כל כך, ומאמין שבמקום להאבק מוטב "לזרום" – לפוגג כל אשליה גדולה לאינספור בועות-אשליה תועות, אקלקטיות, פרטיות, ניו אייג'יות, ובעיקר להיזהר מאוד ממלחמות דת כוללות, גם בשם איזו "חילוניות". מבחינה מסויימת המודרניסטים הגדולים של זמננו הם הדתיים הרדיקליים מכל הסוגים: הם מאמינים עדיין במאבק כולל, חסר פשרות, בין אמת ואשליה.

ברור שויזלטיר אינו מודרניסט מהסוג הזה, הפונדמנטליסטי. הוא לא רק מפוכח מדי, מפוכח עד העצם, אלא גם נושא בגאון דגל מודרניסטי מרוט נוסף – אמונה עיקשת בבדידותו, בעמידת היחיד שלו מול העולם. בדומה לשני גיבורים מודרניסטיים אחרים של השירה הישראלית, דוד אבידן וגבריאל מוקד, דמותו של ויזלטיר מזכירה יותר מכל גיבור של מערבון: העולם שולף מולו ביד אחת אקדח, וביד השניה מנפנף בצרור מתעתע של נחמות – אלוהים, מולדת, אחווה, אהבה, משפחה. ויזלטיר לא מתבלבל, ובשליפה זריזה הצידה, בעודו מישיר אל האקדח את מבטו, הוא יורה בצרור הנחמות בזו אחר זו, כמו בשורת בקבוקים שבורים הניצבים על גדר אבן חרבה.

עכשיו אפשר להבין למה שיריו החדשים של ויזלטיר הם "מרודים". ראשית משום שלבדידותו העקרונית, הוותיקה, נוספה בדידות של מודרניסט בעולם פוסט-מודרני אטום שאינו מציע אפילו אויבים ראויים לשמם – לכל היותר סיעה של בועות המתנפצות מאליהן או שורת בקבוקים שנופצו מזמן (ואיכשהו, כמו גיבור המערבון עצמו, עדיין מחזיקים מעמד). ושנית, משום שלויזלטיר של שנות האלפיים יש אפילו פחות נחמות להתמודד עימן מאשר לויזלטיר של המאה העשרים. הריקנות הזאת היא שמעניקה לשירים החדשים את אופים המרוד, כשל עץ בשלכת, אבל לעתים גם מצמיחה עליהם פירות ענוגים של נחמה פורתא, שיש בה עוצמה דווקא משום שהיא ניתנת במשורה. יפים במיוחד שירי המולדת הדו-משמעיים הפזורים לאורך הספר, ביניהם גם שירים פוליטיים ביקורתיים מאוד, שאהבתו המרודה של ויזלטיר למקום המרוד שהוא מזדקן בו מבצבצת מתוכם כמו בלית ברירה.

wieseltier

מאיר ויזלטיר, מרודים וסונטות, הוצאת הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , , , , , , , ,

יום שישי, 12 ביוני, 2009 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

2 תגובות על מאיר ויזלטיר, מרודים וסונטות

[…] הירש, אגב, טחן את השיר הזה עד דק בביקורת ב-Ynet אצלו ויזלטיר חבוש כובע קאובוי שחור, מג'גל אקדוחים […]

[…] הירש, על "מרודים וסונטות", ידיעות אחרונות, […]

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון