יונה וולך, דברים ראשונים

פורסם בתאריך 3 ביולי 2009 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

גבריאל מוקד חונך סדרת ספרי שירה חדשה, "כתב עכשיו", במבחר שירים דקיק של יונה וולך, שאחד מגיבוריו המרכזיים הוא מוקד עצמו. למרכזיות של מוקד בספר שלושה ביטויים: ראשית, מה שקושר את השירים זה לזה היא העובדה שלמוקד יש זכויות עליהם, שכן הם הופיעו במשך השנים במפעלות "עכשיו". שנית, למבחר מצורף מאמר של מוקד שעוסק בשירתה המוקדמת של וולך. ושלישית, שניים מתוך השירים זכו לשער נפרד משלהם, "שירי ידידות", והושבה להם ההקדשה שנלקחה מהם במבחרים אחרים של שירי וולך – ההקדשה לגבריאל מוקד. אחד השירים נפתח במילים "ישבתי על ברכיך, נו, על ברכי מי, ואומר ברכיך…" וההקדשה רומזת שהברכיים הם ברכי מוקד.

אפשר כמובן להתעצבן, וייתכן שלפני עשר שנים הייתי מתעצבן, אבל עכשיו העניין נראה לי משעשע, אולי משום שהמבחר יפה כל כך: צנוע בממדיו, מכמיר לב בעיצובו הטיפוגרפי המיוחד, המוקדי כל-כך, ומרשים באיכות השירים הכלולים בו. הספר מצליח להעלות באוב את וולך הצעירה, החיה, זו שפירסמה בין השאר ב"עכשיו", ולחלץ את דמותה מתוך ערפל התהילה הסמיך שמכסה אותה מאז מותה. ברכי מוקד הם חלק מהעונג הנוסטלגי המגונה הכרוך בדפדוף בספר: הם מזכירים לנו שכאשר וולך פרצה לתוך השירה העברית, גברים עדיין שלטו בה ביד רמה.

וולך היא אחת מגיבורות השינוי שהתרחש בינתיים בשירה העברית, ומעניין לנסות לעקוב אחרי תרומתה המיוחדת לשינוי הזה. במאמר שמוקד צירף לספר הוא מציג את החידוש העיקרי בשירתה כעניין לשוני או אסתטי בעיקרו. אם נפשט את דבריו, נוכל לומר ששיריה המוקדמים הצטיינו, לדעתו, בשילוב יוצא דופן של שפה דיבורית, מחוספסת, פרועה מבחינה תחבירית, עם מוקדים מרהיבים של יופי נדיר, מזוקק, החותר אל הבטיה המופשטים והמשוכללים ביותר של החוויה האנושית.

מוקד צודק, אבל חשוב להבין איך ובאיזה מובן. כדי לעשות זאת כדאי להשוות את שירת וולך לשירתן של כמה מהמשוררות העבריות הגדולות שקדמו לה – לרחל, לאה גולדברג ודליה רביקוביץ, למשל. אחד הערכים המרכזיים ביותר אצל שלושתן היה ערך השליטה העצמית, שהתבטא בין השאר בנאמנותן לצורות פיוטיות מסורתיות. אלא שהערך הזה היה דיאלקטי, כלומר מבוסס על סתירה פנימית: השליטה העצמית נדרשה, ולעתים נמתחה עד לקצה, כדי לרסן רגשות כאוטיים של חוסר אונים, שברון לב שאין לו מרפא וזעם נטול מענה. הרגשות האלה היו כמובן אישיים מאוד, אך בה בעת ייצגו את הקושי להיות אישה יצירתית בעולם שגברים שולטים בו. אצל רחל המתח בין הצורה הזוהרת לתכנים האפלים הוביל למופתים מתעתעים של איזון ואיפוק ("צרחות שצרחתי נואשת, כואבת, / בשעות מצוקה ואובדן, / היו למחרוזת מלים מלבבת, / לספר שירי הלבן…"),  אבל אצל רביקוביץ הוא נטען באירוניות מזעזעות ועמד על סף התפוצצות. באה וולך וההתפוצצות המיוחלת התרחשה.

תחשבו ממש על פיצוץ. קחו שיר של רחל או רביקוביץ, התרכזו במתח הבלתי נסבל שהוא מכיל, והניחו למתח הזה לפוצץ את בועת השליטה העצמית. התוצאה עשויה להיות שיר של וולך: רצף מילולי הרבה יותר משוחרר לכאורה, אם כי לא פחות נואש, שמתנהלת בו מלחמה גלויה בין כוחות הכאוס – הגמגום, ההתרסה, השבר הפנימי – לכוחות היצירה שמנסים להעניק לכאוס הזה משמעות וערך. התבניות ההדוקות והיפהפיות של רחל או רביקוביץ לא נעלמו, אך במקום להצפין או לרסן את חוסר-האונים הן נולדות מתוכו במהלך השיר, מיטלטלות בין נחשוליו, נקרעות כדי לשקף אותו לרגע, ולעתים קרובות קורסות אל תוכו. אופין הרופף והמרחף של התבניות האלה הוא שמעניק לשיריה של וולך את יופים המזוקק, הכמו-מופשט – זה שמוקד ורבים אחרים אוהבים כל-כך.

wallach

יונה וולך, דברים ראשונים, עכשיו וכתב הוצאה לאור

תגיות: , , , , , , ,

יום שישי, 3 ביולי, 2009 היכל התהילה

תגובות פייסבוק:

תגובה אחת על יונה וולך, דברים ראשונים

הגל
30 ביולי 2010

סוד קסמה שהיא כתבה כמו מכשפה. לא דווקא מכשפת מילים, אלא יותר הצליל הוא צליל של מכשפה, רוקחת בקדרות אפלות. גברים אוהבים נשים כאלה, הן מושכות אותם. יתרה מכך אם נסתכל
בטקסט נראה בדיוק את רקיחת המכשפה בפנים: עיסוק במיסטיקה
פופולארית ומוכרת היום מאוד, בעבר הישראלי פחות.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון