פיטר דיוויס, שירה! שירה! שירה!

פיטר דיוויס הוא משורר אמריקאי צעיר ונידח למדי, שזכה לכבוד מפתיע שמשוררים אמריקאים רבים מאוד, וביניהם מבוססים וטובים ממנו, לא זכו וכנראה גם לא יזכו בו: ספרו השני תורגם במלואו לעברית, וראה אור בארץ כשנה בלבד לאחר שפורסם בארצות הברית. סביר להניח שיוזמי הנוסח העברי הם צמד מתרגמי הספר – המשורר הצעיר עודד כרמלי והעורכת רנה ורבין – ויש לברך אותם על היוזמה, שבמבט אופטימי מבשרת אולי על פריחה אפשרית בתחום מוזנח מאוד: תרגום משוררים צעירים בני זמננו לעברית. מצד שני, אין ספק שמה שהפך את היוזמה לאפשרית היא העובדה ששירי הספר אינם בדיוק שירים אלא מונולוגים משעשעים הכתובים בפרוזה בסיסית למדי שעוברת בקלות משפה לשפה. ורבין וכרמלי זיהו פרצה – ספר שירה שאינו ספר שירה – וחמקו דרכה מתחת למשוכות הגבוהות הכרוכות בדרך כלל הן בתרגום שירה לעברית והן בפרסומה.

במלים אחרות: בעוד היוזמה לתרגם את הספר ראויה לשבח מכל בחינה, קשה להתעלם מכך שיש בנסיבותיה משהו מקרי, משחקי, גימיקי. וזה בסדר, כמעט מתבקש, כי גם השירים עצמם הם מימושים אינטיליגנטיים למדי של גימיק מוצלח במיוחד. בכל השירים פונה דיוויס לקוראיו הפוטנציאליים, מציג להם את מניעיו האגוצנטריים ביותר כמשורר – הרצון לזכות בקוראים, בהכרה, בחיזוקים חיוביים מכל הסוגים, במעמד, משרה טובה יותר, פרסום, תהילה – ומנסה לשכנע אותם שהשיר ראוי לתשומת ליבם, לקריאה ולתגובה. התוצאה היא מעין "שירים ריקים" שאין להם כמעט תוכן פרט לתשוקתו המופשטת של המשורר להיות משורר, ולצידה תשוקתו של השיר עצמו להתממש, כלומר להיכתב, להיקרא ולזכות בהתייחסות.

זה רק צד אחד של הגימיק. הצד השני קשור לפרסונת המשורר המיוחדת שדיוויס מעצב, פרסונה אימפרסונלית ככל האפשר. לכותב השירים יש רק חולשה מוצהרת אחת: תשוקתו להצליח כמשורר. פרט לכך אין לו כמעט דמות, ערכים, כמיהות או מחויבויות. מן השירים מסולקת כמעט כל עדות לביוגרפיה, אישיות, חוט שדרה. השירים הם בעצם ניסוחים חוזרים ונשנים של אותו דפוס מופשט – "שימו לב אלי, קראו אותי, אני שיר טוב" – שמשנה את עורו בהתאם לקוראיו המשוערים, המוזכרים במפורש בכותרות השירים. יש בספר קרוב למאה שירים, ורובם מתמקדים במגזר קוראים מסויים, לעתים משמעותי ומובן מאליו (משוררים בני דורו של דיוויס, מבקרים, מו"לים) ולעתים דחוק ומאולץ (דיקטטורים, אנאלפבתים, חובבי תיאוריות קונספירציה). ברור שרובם המכריע של הקוראים הללו אינם מעניינים את המשורר ושיריו אלא מזווית אחת: כקוראים. האימפרסונליות של השירים זוכה איפוא לחיזוק נוסף בשל המניפולטיביות הגלויה שלהם – גלויה עד כדי כך שהיא הופכת לבדיחה, ומתכסה במעטה כמעט אטום של התחכמות ואירוניה.

האם מדובר בשירים טובים? כן, עד לגבול מסויים. אלה שירים טובים משום שהם מצליחים לרמוז בחן רב לסדרה של מסורות ספרותיות משמעותיות שהגיעו לשיאן במהפכה המודרניסטית – התשוקה לכתוב "שירה טהורה", כזאת שמתייחסת רק לעצמה ורומזת לכל היותר לריקנות שמעבר לה, התשוקה לחתור מבעד למסורת השירה אל יסודותיה המוכחשים (במקרה של דיוויס: אל האמביציה שלו כמשורר), התשוקה להתריס כנגד הסדר הטוב וכו'. ומה שרענן יחסית בשירים היא יכולתם לתרגם את המסורות האלה לראשית המאה ה-21, כלומר לוותר על היומרות הגדולות והפרועות של העבר לטובת דמות שטוחה במתכוון, אולי קצת פייסבוקית, נמוכת רוח, חנפנית, חלשה, חנונית. שם גם נמתח הגבול שהופך את השירים לחצי-טובים ולא יותר: כשקוראים אותם באופן שיטתי מתברר שהחנפנות הכמו-שטוחה והכמו-אירונית שלהם הרבה יותר עמוקה ורצינית ממה שנדמה. לרשימה מצורף השיר שבעיני הוא הטוב והשלם ביותר בספר – "שיר שמתייחס לתינוקות" – אולי משום שדווקא החנפנות שלו תקפה ומוצדקת לחלוטין, ללא שום מקום להסתייגויות.

פיטר דיוויס, שירה! שירה! שירה!, מאנגלית: עודד כרמלי, ידיעות אחרונות

• דורית ישראל-בשארי על הספר באתר 'נוריתהה'.
• רשימה של ארז שוייצר ב'הארץ'.
• רשימה של אסתי סגל באתר סטימצקי.
• פיטר דיוויס קורא משיריו.
• שירים נוספים מתוך הספר.
• הבלוג של פיטר דיוויס.