בין שיריו של חזי לסקלי מתגנב ללא הרף מיתוס בריאה אכזרי: היה היתה פעם, לפני נצח או רגע, טעות גורלית, שגיאה איומה ונוראה, ששיבשה ללא תקנה את החיבורים המשמעותיים בנפש ובעולם – את החיבורים הבסיסיים ביותר בין סימן ומשמעות, שפה ומציאות, אימת הלילה וחדוות היום, ובעיקר בין הכמיהה הגדולה לאהבה לבין התגשמויותיה המתסכלות. הטעות הגורלית ההיא לא רק שיבשה את החיים אלא גם יצרה אותם, ולכן אי אפשר לתקן אותה, כי התיקון פירושו אחד – מוות. ומכיוון שאי אפשר לתקן אותה, אנחנו נידונים לחיות עם הטעות עד לרגע שבו היא תתפוצץ לנו בפרצוף ותקטול אותנו.
שירתו של לסקלי מדובבת איפוא יאוש מר, נטול נחמה, ובלי שמבינים את זה יופיה עוצר הנשימה מאבד את פשרו. זוהי שירה דתית במובנים רבים, אבל האמת-לא-אמת שלה, האלוהים-לא-אלוהים שלה, הם שיבוש, בדידות, אימה ומוות. בעצם יש נחמה אחת – היופי שעולה מתוך יצירות אמנות שנוגעות איכשהו במעמקיו של היאוש הזה, חותרות איכשהו אל הטעות ההיא, בלי להתיימר לתקן אותה, ובלי להתכחש לעובדה הגורלית, המכרעת, שאין לנו דרך שפויה או אופטימית להחלץ מפני השטח המתעתעים שלה ולצלול אל גרעינה הפנימי, שכולו ריק.
אחד הדימויים שלסקלי השתמש בהם כדי להבהיר את טבען של יצירות האמנות המנחמות הללו, כלומר של שירתו, הוא דימוי התרגום. יש שתי שפות, שפת האמת ושפת השקר, ותפקידו של המשורר הוא לתרגם מזו לזו. במילים אחרות: שירים הם תרגומים לשפה נסבלת, כלומר כוזבת אך מלאת חיים ועשירה במשמעויות – ואצל לסקלי גם רוויה בהומור חד וחריף – של מסרים אטומים, קטלניים, בלתי נסבלים, המשרטטים סיוט שאי אפשר להתעורר ממנו ופחד שאין ממנו מוצא.
מהי הטעות הגורלית ההיא? שירתו של לסקלי רומזת לכמה תשובות, כולן חלקיות ובעיתיות. תשובה אחת היא היסטורית, ובציבוריות הישראלית היא מכונה "דור שני": הטעות הגורלית, על פי הפרשנות הזאת, היא מצד אחד השואה, ומצד שני השיבוש-כביכול שחילץ את הוריו של לסקלי ובעקיפין את לסקלי עצמו ממלכודת המוות, העניק להם חיים ואפילו אפשרות להקים משפחה. כמה משיריו היפים ביותר נוגעים במישרין או בעקיפין בעניין הזה, כמו השיר המצורף לרשימה.
תשובה אחרת תנסה לקשור את הטעות הגורלית להומוסקסואליות של לסקלי. קישור כזה הוא כמובן לא תקין פוליטית, ובכל מקרה אין לו תוקף כללי – הומוסקסואליות אינה טעות – ואף על פי כן יש בו גרעין של אמת: משהו במיניות המתגלה בשיריו של לסקלי, שהומוסקסואליות היא רק הבט שלה, ובעצם לא רק במיניות אלא בעצם היחס לאפשרותן של אהבה ארוטית יציבה או אינטימיות משפחתית, כרוך אצלו בספק יסודי: אהבה או אינטימיות כזאת נוטה להכחיש או להכשיל את עצמה. זה גם המקור לחיבה של לסקלי לדימוים גופניים מסוגננים שמקורם בסקס סדומזוכיסטי – אחת המטאפורות האפקטיביות ביותר לאסתטיקה המיוחדת של שירתו: משהו בחיבורים הבסיסיים ביותר השתבש, כמדומה, והוליד עונג שאין לו ברירה אלא להתגלם בכאב, כמיהה ורוך המיתרגמים דווקא לזרות ולפחד, והתמסרות עד כלות שהופכת לתיאטרון, למין שירה או מחול, ובעצם לאמנות או לבדיון, דווקא משום שהיא מעמידה את עצמה במבחני אמת קיצוניים.
התשובה השלישית היא הכי מסובכת, ובהקשר זה אני מעדיף רק להזכיר אותה בקצרה כבסיס לדיון עתידי: כוונתי לעובדה שלסקלי חי שנים רבות למדי, ביניהן את שנות היצירה הפוריות ביותר שלו, בידיעה-לא-ידיעה שהוא נשא איידס, וליתר דיוק – כמו שהדבר נתפס בזמנו ובעיקר בתודעתו – שהוא חולה במחלה אכזרית שסופה מוות קרוב.
כל התשובות הללו הן חלקיות ובעייתיות משום שהן מנסות לתרגם – קצת בדומה לשיריו של לסקלי אבל בלי החן וההומור, חוש היופי וחמדת הפרדוקס המופלאים שלהם – תמונת עולם אישית ומקורית מאוד, בלתי ניתנת לתירגום, לשפה ציבורית כוזבת אך הכרחית.
חזי לסקלי, באר חלב באמצע עיר, שירים 1968-1992, הביא לדפוס: מאיר ויזלטיר, עם עובד
תגובה אחת
נהנתי מאוד לקרוא. תודה.