סיון בסקין, מסעו של יונה

סיון בסקין היא דמות מרכזית בהתעוררות השירה הישראלית בעשור האחרון. כמעט כל פרט בתהליך צמיחתה נראה במבט לאחור סמלי או נבואי. למשל – העובדה שאת שיריה הראשונים, מראשית שנות האלפיים, היא פרסמה ברשת, באתר "במה חדשה" ובכתב העת המקוון "דג אנונימי", והיתה מהחלוצות שסימנו את העידן החדש בשירה הישראלית, המרושת, השמח, הצעיר, שאינו מצפה בהכרח לחיוכי אישור והתקבלות מטעם הממסד. הפיוז'ן המיוחד שאפיין את שיריה – שמיזג יחד עברית ישראלית מעודכנת מאוד, מתריסה, חוגגת, סקסית ורוויה באלכוהול, עם מפגני השכלה "קוסמופוליטית" ומשקל וחרוז וירטואוזיים בסגנון רוסי (שהזכירו קצת את "תור הכסף" של השירה העברית החדשה, זה שהוליך משלונסקי ופן לאלתרמן ואבידן) – מין דקדנס חצי מומצא שכמו דילג מאירופה מסתורית של פעם לתל אביב של האינתיפאדה השניה – היה ניגוד גמור לטון הזהיר והמצטנע שהשתלט על חלקים רחבים בשירה הישראלית של שנות התשעים. וב-2005 – כשמשולש כתבי העת "מטעם", מעיין" ו"הו!" הזריק גלונים של אדרנלין לשירה הישראלית הצעירה – גויסה בסקין לעמוד בחזית של "הו!" וכיכבה ב"פולמוס הו!", שבו שומרי הסף של המודרניזם הישראלי אמרו "נו נו נו!" לצעירים השאפתנים שביקשו לחולל מהומות חדשות.

במלים אחרות – בסקין, קצת כמו משוררי העבר, נניח כמו אבידן הנערץ עליה, היא משוררת זריזה, עם כישרון כמו-נבואי להקדים בשניה את המציאות ולהתגלות בדיוק ברגע הנכון, בזמן אמת. והזריזות הזאת נמשכת גם בספרה השני – אם כי הפעם זוהי זריזות מסוג אחר לגמרי, שסוטה באופן דרמטי מהמודל המודרניסטי שממנו היא צמחה. לא נשאר כמעט כלום מהכמו-דקדנס שאפיין את שיריה המוקדמים, מהמשחקיות, ההתרסה, ריבוי המסכות. "מסעו של יונה" הוא בראש וראשונה ספר אישי שבמרכזו עומדות התבגרות, התאהבות שהופכת לאהבה יציבה, הקמת משפחה, זוגיות ואמהות, ובעיקר תודעה עצמית הרבה יותר ממוקדת, הנובעת בין השאר בכך שלמשוררת שנולדה בליטא, ונושאת בליבה חזון תרבותי שרגלו האחת ניצבת בספרות הרוסית ורגלו האחרת ברומא של האגדות, נולדה בת תל-אביבית, מזרח-תיכונית.

בכך מצטרפת בסקין למגמה משמעותית בשירה הישראלית של השנים האחרונות – המגמה הניאו-זוגית או הניאו-משפחתית – ואולי אפילו הופכת למין גיבורה שלה. עד לשנות השמונים שירה נתפסה בראש וראשונה כאקט של התרסה כנגד הסדר החברתי, והערך המרכזי היה חרות, גם במחיר בדידות. משוררות ומשוררים זכו בצל"שים כאשר הם שוררו בהצלחה על מרכזיותם של הפרידה והאובדן בחיי אדם, על אהבה חסרת סיכוי, ואפילו על אובדן דרך וטירוף. מתישהו התחילו משוררות ומשוררים צעירים לגלות שהאתגר שעומד בפניהם הפוך: שעליהם לתרגם את מורשת המודרניזם הישראלי לדורותיו למציאות רגשית שונה בתכלית – מציאות שמקורה במהפכה הנשית: הדגמים הגבריים של העבר הוחלפו במרחב מגדרי הרבה יותר פתוח ואופטימי, שבו ההשג הגדול הוא לאו דווקא להישאר נאמן לעצמך עד כלות בעולם של מסכות ושקרים, אלא לאהוב באופן סבלני ומתמשך אישה קונקרטית או גבר קונקרטי.

בסקין היא גיבורה של המגמה הזאת דווקא בשל נאמנותה לשירה מהוקצעת של חרוז ומשקל, כלומר לדגמים הצורניים של העבר, על מורשתם המגדרית והתרבותית הטעונה. זה בדיוק מה שמרתק בספרה החדש – המתח בין פואטיקת השנינה הגאה והאלגנטית שלה, שכמו נולדה לשרת תכנים סאטיריים, ניהיליסטיים ומתריסים, לבין התכנים הרגשיים הממשיים של שיריה החדשים, שיש בהם משהו רך ומשפחתי מאוד, אולי אפילו שמרני. יוצאת דופן בספר היא הפואמה המרשימה שהעניקה לו את שמו – "מסעו של יונה" – המשמשת חוליית חיבור משמעותית בין שיריה המוקדמים והחדשים: שיר על נביא שלא רוצה להיות נביא, שנקלע כמו מין אודיסיאוס עברי למסע ימי מפותל במרחבי העולם התרבותי – וילנה, תל אביב, תרשיש, רומא, ניו יורק – הגיע עד לבטן הדג (טונה, בגרסה של בסקין), גילה שנינווה לא מתהפכת, ואפשר, אולי, להירגע ולהתחיל מחדש: למצוא בית ולהקים משפחה.

סיון בסקין, מסעו של יונה, אחוזת בית

• עמוד הספר באתר 'טקסט'.
• רשימה של ארז שוייצר ב'הארץ'.
• גאולה הודס-פלחן על הספר באתר 'נוריתהה'.
• סיון בסקין בלקסיקון העברית החדשה.