שבו 22-23

פורסם בתאריך 14 בינואר 2011 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

אנחנו נכנסים במהירות לעידן הספר הדיגיטלי, שבו ספרים לא יהיו בהכרח חפצים עשויי נייר שמניחים על השולחן או מעמידים על מדף אלא יצורים חמקניים יותר. הספר יתרחק מדמותו המוכרת אך אולי יתקרב אל מהותו העמוקה יותר: מלים. פשוט מלים. הרבה מלים זו אחר זו, וביניהן סימני פיסוק ורווחים וכותרות בגדלים שונים, שאפשר להדפיס על נייר אבל אפשר גם לקרוא על מסך. בעולם החצי-עתידני הזה הוצאת "אבן חושן" היא התרסה נחוצה מאוד, כי בעיני המו"ל שלה, עוזי אגסי, ספר הוא קודם כל חפץ רב יופי שהתענוג הכרוך בו קשור אמנם למלים ולמשמעותן, אך לא פחות מכך לאיכות הנייר שעליהן הן מודפסות, הדפוס עצמו והכריכה.

אם היה חשש ש"אבן חושן" תתמסר להדפסת מהדורות מצומצמות של שכיות חמדה ביבליופיליות המיועדות לאספנים הוא התגלה כמופרך, שכן אגסי אינו רק חובב דפוס מסור אלא גם אוהב שירה נלהב, ו"אבן חושן" הפכה למו"ל משמעותי של שירה. מדובר באירוע שמבחינת אוהבי השירה העברית הוא בגדר נס, שכן מצבה של מו"לות השירה בהוצאות המסחריות כל-כך רע, שרק בזכות קומץ מו"לים משוגעים לדבר כאגסי (וראוי לשבח בהקשר זה גם רפי וייכרט מ"קשב") עולם השירה עדיין נושם בקצב סדיר יחסית.

לאגסי יש חיבה מיוחדת לחושן שחבש הכוהן הגדול כשבית המקדש עמד על תילו: סדרת ספרי השירה בעריכתו מכונה "פטדה", סדרת ספרי הקליגרפיה "ברקת", וכך הלאה – כולן אבנים מתריסר אבני החן שהיו משובצות בו. "שבו", גם היא מאבניו, הוא שמו של כתב עת שאגסי עורך למעלה מעשור, ושהפך עם השנים לאחד מכתבי העת המרכזיים לשירה עברית. ובעוד רוב כתבי העת האחרים מתגאים באסתטיקה הסגופה במתכוון שלהם, ומשתדלים בכל כוחם להכות גלי אבק של חדשנות ואוונגרד, שומר "שבו" על שלווה צוננת ואלגנטית: אחת לחצי שנה או שנה רואה אור גיליון חדש שלו, תמיד באותו פורמט מעודן והדור, ארוך ודק כצוואר ברבור, והוא גדוש בשירה עברית המודפסת באחד הפונטים החביבים על אגסי, "דרגוליין", המשלב ניחוח עתיק עם ניקיון מודרניסטי.

היתרון החשוב ביותר של אגסי כעורך היא פתיחותו המבורכת לכל הדורות והסגנונות ושוויון הנפש המלאכי שלו להבחנות בין מעודכן ומיושן, אין ואאוט. הגיליון הוא רצף בלתי פוסק של שירה המופרע רק לעתים רחוקות בהדפס אמנות צנוע או בקמצוץ פרוזה באות זעירה: משוררים ידועים מתחככים בו עם יוצרים אלמוניים, וצעירים אופנתיים עם מי שנחשבים למאובנים פרה-היסטוריים – בולט מכולם מבחינה זו הוא יוסי גמזו, אמן גדול של שירה הגותית מחורזת ושקולה בנוסח שנעלם כבר בדור הפלמ"ח (ושקטע משירו המודפס ב"שבו", פואמה כואבת ומרשימה על התייתמות מאם בגיל רך, מצורף לרשימה). הפתיחות, המניפה הרחבה והשמרנות שאינה מתרשמת ממרוץ האופנות המתחלפות מעוררות בי אמנם כבוד, אבל אז אני שואל את עצמי לאן כל זה מוביל, ולא מוצא תשובה .

ההרגשה היא שהשירה זורמת לפתחו של אגסי, שיש לו אמות מידה סבירות בהחלט שבעזרתן הוא מבחין בין ראוי ובלתי ראוי, ומה שעובר את המסננת פשוט מודפס באות דרגוליין ונכרך יחד. אלו הן אסופות שירה המלמדות יותר מכל על אהבת השירה הגדולה שלו ומיועדות לאוהבי שירה כמותו. האם העובדה שבכל זאת חסר לי משהו – אמירה כלשהי שמחברת בין השירים או איזה רמז לקונפליקט פנימי או חיצוני שבחירתם משקפת – מעידה על כך שמשהו באהבת השירה שלי פגום? אולי. שירה כשלעצמה אף פעם לא הספיקה לי. תמיד היה נחוץ לי עוד משהו: מינימום של הקשר או חזון שיקפיץ אותה ממרחבי הנצח של הטעם הטוב אל תהפוכות הזמן החולף. ב"פטדה", סדרת ספרי השירה שאגסי עורך, אני מזהה לעתים קרובות חזון כזה. ב"שבו", כתב העת בעריכתו, יש הרבה שירה ולא יותר.

שבו 22-23, עורך: עוזי אגסי, אבן חושן

תגיות: ,

יום שישי, 14 בינואר, 2011 כתבי עת

תגובות פייסבוק:

2 תגובות על שבו 22-23

עדיאל כהן
7 בפברואר 2011

שלום אלי.

תודה על רשימתך. ובכל זאת, למרות שנוסח שירתו של גמזו נעלם כבר בימי הפלמ"ח, הקטע מן הפואמה אשר הבאת בסוף רשימתך, הוא כה יפה צלול ועשיר, שהביקורת על שבו כבר פחות מעניינת…

מירה צדר (גולדוסר)
12 ביולי 2011

החסרתי יותר מפעימה… השיר, לא שבו

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון