רבקה בסמן, על מיתר הגשם

רבקה בסמן בן-חיים, שחגגה השנה את יום הולדתה השמונים וחמש, היתה נערה רכה, כבת שש עשרה, כאשר הכירה בגטו וילנה את אברהם סוצקבר. בסמן הראתה לו שירים שכתבה בליטאית, וסוצקבר, שהיה אז משורר צעיר, מבוגר ממנה בתריסר שנים, שכנע אותה לכתוב ביידיש. הם נפגשו שוב אחרי המלחמה במסגרת חבורת המשוררים "יונג ישראל", שנאספו בארץ תחת חסותן של העברית והציונות, ודבקו ביידיש מתוך ידיעה ששפתם הולכת ונעלמת.

באחד משיריה בסמן כותבת: "קראתי עלי/ פרטים מחיי./ הפרט היחיד/ שנשאר אמיתי/ הוא יום הולדתי./ שאר הפרטים אינם מעודכנים/ וכבר לא אוכל להכניס תיקונים." אם ככה, ייתכן שפרטי הביוגרפיה שהזכרתי אינם מלמדים הרבה על בסמן, ואולי הם עוסקים בעצם בי: נרמז בהם המרחק ביני לבין המשוררת, ומרחפת עליהם כמיהה לגשר על המרחק. וסוצקבר, שהלך לפני כשנה לעולמו, הוא לכאורה גשר מוצלח, בין השאר משום ששיריו תורגמו לעברית בהרחבה, ורבים מן הנוסחים העבריים האלה, פרי עבודתם של מתרגמים רבים, כונסו בספר "כינוס דומיות", שהפך עם פרסומו ב-2005 לאחד מספרי היסוד של השירה הישראלית.

כעת רואה אור "על מיתר הגשם", מבחר משירתה של בסמן, המבוסס גם הוא על עבודתם של מתרגמים בני כמה דורות. אלא שסוצקבר, ששמו מוזכר הן על הכריכה והן בשירים עצמם, לא באמת עוזר. כל משורר מבקש להיקרא לעצמו, בלי צל מעל לראש, והצל מעל ראשה של בסמן גדול ממילא: היא מאחרוני אחרוניה של הספרות היידית הגדולה.

השיר המצורף היה בשבילי השער להבנת שירתה. אינני יודע על איזו בריחה השיר מדבר, אולי ניסיון בריחה מפני הצבא הגרמני הפולש לליטא, אבל ברור שהבריחה, תהיה אשר תהיה, נכשלה. בסמן נלכדה בגטו וילנה ושרדה את השואה במחנות. הרגע שמתואר בשיר הוא הרגע לפני החורבן, והוא שופע אור ואהבה. אלא שזהו גם רגע סבוך מאוד, כי האור קשור דווקא לתשוקה לדבוק באדמתה של ליטא, כלומר לא לברוח, ומתוך כך גם לא להינצל.

כאשר מנסים לפענח את הרגע הזה נוצר סבך בלתי פתור של סתירות: בריחה שאינה בריחה, תחושת חרות מוחלטת שמובילה לחורבן, ואהבה גדולה לליטא, שסגרה על המשוררת מכל עבר ולבסוף הקיאה אותה מתוכה. וכאשר נזכרים בשורות הפתיחה של השיר, כלומר בשמש הארצישראלית שמאירה את המשוררת ומניעה אותה לכתוב, ובעובדה שהשיר נכתב לא בליטאית או עברית אלא ביידיש, התמונה הולכת ומסתבכת. וככל שהיא מסתבכת, האור שממלא את השיר נעשה אפל ומסתורי יותר. איזה מין אור זה?

זו בדיוק השאלה שבסמן שואלת ברבים משיריה. האנרגיה שמניעה את ידה הכותבת קשורה כמעט תמיד לשמחה החידתית הזאת, שמפליאה אותה שוב ושוב בממשותה, בעקשותה, וביכולתה להתלקח למרות החושך שסוגר עליה. לא תמיד זוהי שמחה חושנית ומתריסה כמו בשיר המצורף. לעתים היא מאופקת יותר, ומתגלה, למשל, בדמות דמעה שלצד כאב יש בה כוח חיים ונחמה. דמעות כאלה הן גם גיבורות השיר שפותח את המבחר, שבו בסמן מתפללת שמשהו מ"השמחה הדומעת" של מילותיה ביידיש יישמר כשיתורגמו לעברית.

זו אינה תפילה תמימה. היא נוגעת בלב הקושי שמאפיין את תרגומיה לעברית, ואולי גם רומזת לקושי הכרוך במורשת השירה היידית בכלל. העברית הישראלית לא תמיד מסתדרת עם שמחות דומעות. נוח לה כשהשמחה פורצת מתוך הכאב בכל עוצמתה, עם זיקוקי די-נור, אבל כשהשמחה מצטיינת בעדינותה העברית נוטה לטשטש אותה ולהתכחש לה. אלא שדווקא מתוך כך מתגלה החוויה המיוחדת שהקריאה בתרגומים מאפשרת – לעקוב אחר יופים מבעד ללבוש העברי, ולמצוא אותו שוב ושוב במקום העדין והצלול ביותר בשיר. ובכל גילוי כזה, כשתפילתה של בסמן להיקרא בעברית נפגשת בכמיהתו של הקורא להיכנס לעולמם היידי של שיריה, נפתח עוד צוהר בין שתי השפות.

רבקה בסמן, על מיתר הגשם, קשב

• הספר באתר הוצאת קשב.