אורי הולנדר, ימי הקונסרבטוריון התל אביבי

פורסם בתאריך 11 בינואר 2008 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

ספרו הראשון של אורי הולנדר, "הפסנתר הנודד", נפתח במחזור-שירים שבו התרפק המשורר הצעיר על חוויות הילדות שלו כתלמיד-פסנתר בקונסרבטוריון התל-אביבי ברחוב שטריקר. משוררים צעירים אוהבים לפתוח את ספרם הראשון בשיר המשמש בעת ובעונה אחת כמין תעודת זהות, הצהרת כוונות וקריאת תיגר, ומחזור-השירים ההוא, "ימי הקונסרבטוריון התל-אביבי", עשה את העבודה בדרך משכנעת למדי. תעודת הזהות של הולנדר היתה בעיקרה נוסטלגית, אך זכרונות הילדות שלו זכו בעומק מרומז בשל המפגש הדרמטי שתועד בהם – מפגש בין ילד ישראלי נלהב, רגיש ומבולבל, לבין היכל האירופאיות הישנה, האבודה-למחצה, הרוויה בהבטחות ובאכזבות רבות כל כך, המכונה "מוזיקה קלסית". ההומור המעודן של הולנדר שאב את כוחו בין השאר מפניה הכפולים של המסורת המוזיקלית הזאת, המייצגת מצד אחד עוצמה אסתטית, רגשית ואינטלקטואלית שאין לעמוד בפניה, ומצד שני עולם ישן, מאובן, שמרני, "בורגני", המדיף ריח עז של נפתלין.

בינתיים המחזור הצנוע ההוא צמח וגדל פי שלושה, הפך לפואמה מורכבת ועשירה, וכעת, בנוסחו המורחב והבשל, הוא רואה אור כספרו השני של הולנדר, ואולי גם כתעודת הזהות המעודכנת שלו כמשורר. מה שרק נרמז בנוסח הישן, המצומצם – העובדה שהולנדר ויתר על קריירה של פסנתרן לטובת קריירה ספרותית – הפך בנוסח המורחב למיתוס אישי ורב-משמעי (השואב בין השאר מאפלטון ומדרידה) על מותו של "המקור" הסמכותי, כלומר של המוזיקה האירופאית של המאות ה-18 וה-19, ולידתו של "ההעתק" הדהוי, הלא היא השירה הישראלית המקרטעת, המהוססת, המאחרת-לבוא. לכך הצטרף גם החשש של הולנדר שמחוז-הקסם של ילדותו, בנין הקונסרבטוריון בשטריקר, עומד בפני חורבן פיזי בשל השיפוצים הנרחבים המתוכננים בו. לחורבן שהולנדר מקונן עליו יש אם כן לפחות ארבעה מימדים: מות הילדות, היקיצה הכואבת מן החלום להיות פסנתרן מקצועי, התאבנותה של המוזיקה הקלסית, והאיום בחורבנו של "שטריקר" עצמו.

כדי לעדן את הקינה מרובת הפנים הזאת נאחז הולנדר בקולנוע האהוב עליו – הקולנוע של פליני, על הנוסטלגיה התרבותית הקרקסית, המודעת לעצמה, המתחטאת והפתיינית שלו. המחוות לפליני הם מהרגעים היפים ביותר ב"ימי הקונסרבטוריון התל אביבי", אולי משום שבהן מתגלה בבהירות מיוחדת המודעות העצמית של הולנדר למגבלותיו של הקול המתאבל והמתגעגע. משוררים קוננו מאז ומתמיד על הרס הערכים הישנים והטובים ועל הדור שהולך ופוחת, ועודדו את קוראיהם לגונן על תרבות העבר מפני רוחות ההרס והשיכחה. לקינה הזאת יש מסורת ארוכה מאוד, הנמשכת מן השירה היוונית הארכאית ועד למעמקי ההווה, ואחרי כל כך הרבה שנים אי אפשר שלא להיות ספקני במקצת גם ביחס אליה. איכשהו התרבות המכונה "גבוהה" (לא גובה העקבים אלא עומק הצעד, אם לעשות פרפראזה על שורה יפה של יאיר הורביץ) מצליחה לא רק למות שוב ושוב אלא גם להיוולד מחדש שוב ושוב בדמות חדשה, והתחייה הפלאית הזאת היא עדיין משימתה המשמעותית ביותר של השירה העברית – קל וחומר של משורר רגיש ועמוק כאורי הולנדר, למרות נטייתו להבין ולהציג את עצמו לעתים כאחד מנאמני העבר.

hollander

אורי הולנדר, ימי הקונסרבטוריון התל אביבי, הוצאת קשב

  • רשימה של סיגל פרלמן נאור ב'הארץ'.
  • רשימה של בני ציפר ב'הארץ'.
  • בני ציפר על הרשימה ועל מדור הספרות החדש של ידיעות אחרונות.

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 11 בינואר, 2008 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון