ספר השירה הקודם של זלי גורביץ, "זמן בָּבָּ", היה מין חגיגה לשונית שמחה, משתטה, מתקשקשת ומסתחררת. לא היו בו שירים נפרדים, עם התחלה אמצע וסוף, אלא מין רצף יומני פרוע,
בניגוד למשוררי ספרד הגדולים שקדמו לו, כאבן גבירול או יהודה הלוי, יהודה אלחריזי (1165-1225) היה קודם כל פרוזאיקון, מחברן של מעשיות מחורזות המצייתות לכללי המקאמה הערבית הקלאסית, שידע לסחוף את
את שיריו של המשורר הקאטאלני ז'ואן מרגריט פגשתי לראשונה לפני ימים אחדים, בעצם לא בהם ממש אלא בתרגומיהם לעברית, מעשה ידיו של המשורר שלמה אביוּ. זאת חוויה משונה – להתאהב
"חדשה" משתדלת להיות שני דברים בעת ובעונה אחת: מצד אחד הגיליון החדש – החמישי במספר – של כתב העת הדקיק והאנטי-ממסדי "כתם", ומצד שני אנתולוגיה המוקדשת "להצגת תמונה עדכנית של